"ההמון הוא אשה!"
זאת היתה האפתעה הגדולה ביותר של התקופה הנאצית: היא נמוגה כמו סיוט, מבלי להשאיר אחריה זכר. מכונת התעמולה המשוכללת ביותר עלי אדמות, החדירה את סיסמותיה לתוך האומה הגרמנית 24 שעות ביממה, במשך 148 חודשים רצופים - וביום ההתמוטטות לא השאירה אחריה אפילו הורסט וסל אחד, שהיה מוכן למות למען אמונתו.
כנגד כשלון פנטסטי זה, יש לשקול הישג פנטסטי לא פחות: העם הגרמני המשיך ללחום ולסבול עד הסוף המר, עד לכיבוש ברלין ומינכן ווינה - שלוש שנים אחרי סטאלינגראד ואל-עלאמיין, חדשים ארוכים אחרי שגם הגרמני המטומטם ביותר מוכרח היה להבין כי המלחמה אבודה ללא תקווה. בכל זאת המשיכו למות בשדות-הקרב, להיקבר תחת עיי המפולת בערים, שהוחרבו בשיטתיות על-ידי חילותהאוויר של המערב, אף לשלוח את ילדיהם לקרבות-יאוש אחרונים.
הטרור לבדו אינו מסביר תופעה זו. הטרור לא יכול היה להצליח,
לולא היתה מרבית העם הגרמני שבויה לאמונה מטורפת, שהחזיקה מעמד עד היום האחרון ממש, בין נחשולי המוות, ההרס והרעב.
אחד הקטעים המאלפים ביותר של הסרט מיין קאמפף הוא יומן נאצי, המציג נאום של גבלס, שבועות מעטים לפני ההתמוטטות הסופית. אז כבר לחמו יחידות סובייטיות, אמריקאיות, בריטיות וצרפתיות על אדמת גרמניה. כאשר מכריז גבלס: "דיברתי אמש עם הפירר, והוא אמר לי שהוא מאמין באמונה שלמה בנצחוננו הסופי", כאילו זורחת השמש בעיני המאזינים. המצלמה מראה כיצד מזדקף הקהל, כיצד מחייכים הורים שכולים, כיצד חוזרת לכל הנוכחים אמונה שלמה ונפלאה.
בלי משים, מתגנבת ללב הצופה אסוסיאציה עם נארקומנים. נכונות זו לשקוע בהזיות ובחלומות, אופיינית לקרבנות הסמים