המשכרים. ואכן, אין זה דמיון מקרי. יש בו כדי להסביר גם את ההישג וגם את התבוסה של התעמולה הנאצית. כמו סם משכר, היתה מסוגלת לחולל נסים בלבם של קרבנותיה - כל עוד פעלה. אך ברגע שפסקו מנות הסם, שוב לא נותר זכר להשפעה זו. לא נשארה אלא ריקנות גדולה ומוחלטת.
אפשר להשתמש גם בהשוואה אחרת, הקרובה עוד יותר לעקרונות התעמולה הנאצית: ההשוואה להיפנוזה. המהפנט מנסה לחסל את ההכרה של המהופנט, להגיע ישר אל תת-ההכרה שלו. זאת, בדיוק נמרץ, היתה גם כוונת היטלר, כפי שהעיד בעצמו בקטעים רבים בספרו.
אין ספק כי תרומתו האישית של היטלר לאמנות התעמולה, היתה גם תרומתו המקורית ביותר לידע של המאה ה-20, מלבד המצאת בית-החרושת-לרצח-עמים. הוא העלה את התעמולה הפוליטית לדרגה שלא היתה כדוגמתה עד אז - ומאז. הוא למד הרבה מאחרים. את המלה "פרופגנדה" - היינו, "הפצה" של אמונה - שאל מן הכנסיה הקאתולית, המקיימת מזה זמן רב מוסד מיוחד בשם זה בוואתיקן, החולש מאז המאה ה-17 על המיסיונים. היטלר הפקיע הרבה שיטות גם מן הקומוניסטים ומן הסוציאל-דמוקראטים. אולם הוא הרחיק לכת מכולם. פרקי ספרו המוקדשים לתעמולה הם היחידים שאינם משעממים מאד, אלא ראויים לקריאה. הם מרשים הצצה עמוקה לנשמתו של היטלר עצמו. בפרקים אלה התפאר הפירר המתלמד בהצלחותיו הראשונות, וגם הסביר, בציניות חסרת-תקדים, כיצד השיג אותן.
"נפש ההמון הרחב אינה מוכנה לקבל חצאי-דברים, אינה מושפעת על-ידי החולשה. ההמון דומה לאשה, אשר תחושתה הנפשית אינה מושפעת על-ידי נימוקים של הגיון מופשט, אלא על-ידי געגועים רגשיים, בלתי-מוגדרים, לכוח המשלים. האשה מעדיפה את הכניעה להזק, על שליטה בחלש. גם ההמון אוהב את המושל יותר מאשר את המבקש. תורה שאינה סובלת זולתה, מספקת את ההמון יותר מאשר