עצמו. על כן הוא צריך לדאוג לכך שכל מעשיו יתפשטו בממדים בינלאומיים. כמה זמן יעבור עד שכל העולם ייהרס, ויגרור אותו אחריו לאבדון ?"
(היטלר הבטיח לעצמו מראש, שאת תתגשם הציונות, ותקום מדינת ישראל, לא יסתור הדבר את התיאוריה שלו. לכן כתב במיין קאמפף: "אותו חלק מן העם היהודי המגדיר את עצמו כעם זר, משקר גם הוא. כי בשעה שהציונות מנסה לשכנע את העולם כי ההכרה הלאומית של היהודים תמצא את סיפוקה במדינה ארצישראלית, הרי מצליחים היהודים שוב לרמות את ,הגויים׳ בערמומיות. הם לא חולמים כלל להקים בארץ-ישראל מדינה יהודית כדי לגור בה. הם רק רוצים שיהיה להם מרכז ארגוני, שיהיה מצוייד בזכויות ריבוניות, כך שמדינות אחרות לא תוכלנה להתערב. ממרכז זד. ינהלו את הרמאות הבינלאומית שלהם. זה יהיה מקלט לנבלים שהורשעו, ובית-מדרשה לגנבים מתלמדים.")
דרכו של היטלר אל השלטון היתה רצופה אסיפות-עם. הוא לא האמין בכל צורה אחרת של תעמולה. אולם לא היתה זאת אסיפה שאזרח ישראל ראה דוגמתה אי-פעם. כי באסיפה זו לא היתד. מחיצה בין הבמה לבין האולם. כל המאזינים הופעלו כמשתתפים פעילים בביום מחזה. אדגר מאורר תיאר אסיפה כזאת, אחת מיני אלפים. בספרו, גרמניה מחזירה את מחוגי השעון:
אי-שם בגרמניה, כל עת שהיא בין 1928 ו-1932.
האולם הגדול ביותר בעיר, מלא עד אפס מקום. רבים מן הנוכחים הם למטה מגיל 25. מן התקרה תלויים דגלים ענקיים: משטח אדום, במרכזו עיגול לבן, ובתוך זה צלב-קרס שחור. על קיר אחד תלויה הברכה הפולחנית, בגודל המאפשר לקראה ממרחק של 400 מטרים: "עורי, גרמניה!" ליד הכניסות, לאורך הקירות, ליד דוכן-הנואמים עומדים צעירים חסונים, לבושי חולצות בצבע החרדל, נעולי מגפיים