הכל בכל רע, בארץ זו שמצבה רע מכל רע. לא, זו לא אשמתם, לא אשמתו של הגדול שבעמי העולם. לפתע הוא נעשה פראי ופונה אליהם בשאלה:
"מה אחראי למצוקתנו ?"
חמש מאות חברי-מפלגה מאומנים עונים במקהלה: "המשטר!" (הכוונה: הרפובליקה הדמוקראטית.)
"מי עומד מאחורי המשטר ?"
"היהודים!"
זה כמו תפילה דתית. לאחר מכן:
"מה אדולף היטלר בשבילנו?"
"אמונה! "
"מה עוד ?"
"תקווה אחרונה!"
"מה עוד?"
"מנהיגנו!"
התזמורות הצבאיות פורצות בברכה אדירה. המנהיג קט. עומד דומם במשך שעה קלה, רבודרושם, ומדבר. בקול מחוספס, אך חזק. שעה. שעתיים. הקהל שותה את דבריו. הנוכחים חדלו להיות יצורים בני-דעת. הם הפכו מחזיר-קול למנגינה של איש זה. כשהוא עוצר, הם שואגים ודורשים עוד. הוא קובע דברים - דברים מפתיעים וכוזבים לחלוטין. הוא צועק, מבקש - ואם יש צורך, הוא בוכה. אך לעולם אינו מנתח, מתווכח. הוא מאשר, מתקיף, מנחם. המושכל הראשון שלו הוא, שיש לפנות אל הנמוך ביותר בקהל. הוא נשאר צמוד לנוסחות הכלליות ביותר, וחוזר עליהן בלהט בלתי-נלאה. באותה שעה הוא פונה אל האישיות של כל סוג של מאזינים, ולכל מאזין לחוד:
"אין טעם להתווכח על המצע שלנו, ידידי: כל אחד מכם כבר יודע על-פה, מה נעשה כשנגיע לשלטון!"
אכן, זה צורי ללבם של אנשים אומללים, שאינם עושים דבר מלבד