גרמניה למשפחת-העמים התרבותית. פעם אמר כי הוא "רואה פס צר של כסף באופק". עתה, כאשר החל נואם, נוכח לדעת כי כ-500 נאצים תפסו את כל השורות הראשונות, כשפסים של נייר-כסף מודבקים לשערותיהם ולבגדיהם. הם צעקו במקהלה: "איפה פס הכסף, מר שטרזמן ?"
שר-החוץ לא נרתע. הוא הרים את קולו והוסיף לדבר. אז קמו הנאצים על רגליהם, החלו שרים את ההמנון הלאומי. מייד קמו כל הבורגנים הטובים, חברי מפלגתו של שטרזמן, והצטרפו לשירה. כפטריוטים גרמניים לא יכלו להישאר יושבים לשמע צלילי השיר. אף חבריו של שטרזמן על הבמה החלו שרים. האסיפה פוצצה. באותו ערב סבל שטרזמן מהתקפת מחלת-כליות, וכעבור כמה חדשים מת מבלי לחזור אל הזירה המדינית.
פעם אחרת הזמין גבלס את אחד מיריביו הידועים לוויכוח פומבי - בניגוד בולט למינהג הנאצים, שלא התווכחו לעולם. נקבע כי האירוע ישודר בראדיו וכי הכרטיסים לאולם יחולקו בין שני הצדדים שווה בשווה. אולם הנאצים הדפיסו כרטיסים מזוייפים, מילאו את כל האולם זמן רב לפני ההתחלה. מיליוני המאזינים לראדיו, שלא ידעו זאת, שמעו רק כי הקהל מריע לכל מילה של גבלס, בעוד יריבו זוכה רק לשריקות.
לאחר מכן הזמין גבלס את הקאנצלר של אז לוויכוח פומבי. הקאנצלר ידע היטב מה מחכה לו, וסירב. אך גבלס לא ביטל את האסיפה. הוא השמיע נאום של הקאנצלר בתקליט, קטע אחרי קטע, וענה לכל קטע. קל היה לו להשיג נצחון מזהיר בוויכוח כזה.
זה האיש שהפך ב-1933 לשר-התעמולה. בעוד הימלר וקלגסיו משתקים כל קול מתנגד בכתב, בעל-פה ובלחש, מילא גבלס את האויר הגרמני בתעמולה בלתי-פוסקת. על העצים ברחובות צמחו רמקולים. כל יום שני וחמישי נערכו בבתי-הספר חגיגות עם נאומים, אי-אפשר היה לברוח מצלב-הקרס אף בחלום.