אולם התעמולה היא כלי-נשק מסוכן לבעליו, מכמה וכמה בחינות. קודם כל, נוטה כל תעמולה לשכנע בראש וראשונה את בעליה. הנאצים כה הרבו לבוז בתעמולתם ליריביהם, עד שהאמינו בכל הרצינות, כי מעצמות המערב רקובות עד היסוד ואינן מוכנות עוד להילחם, וכי העם הרוסי יקדם את משחרריו הנאציים בזרועות פתוחות. אייכמן לא היה שולח את בראנד לשליחותו ההיסטורית, לולא האמין ברצינות כי היהודים הם בעלי השפעה אדירה בעולם, השליטים האמיתיים בלונדון ובוושינגטון.
חמורה עוד יותר היתה סכנה שנייה. התעמולה האינטנסיבית של המשטר הטוטאליטארי סובלת מבלאי עצום. כל סיסמה שחוזרים עליה ללא סוף, מאבדת במהרה את כוח-המשיכה שלה. ישראלים יודעים באיזו מהירות מאבדות סיסמות כמו "ציפור הנפש" ו"נכסי צאן ברזל" את התוכן העמוק שיש להן תחילה, הופכות להלצות עממיות. באווירה של קנאות סינטטית והיסטריה מתמדת, כמו במשטר הנאצי, זה תהליך מהיר.
כך מתחילה אינפלאציה דוהרת של סיסמות והישגים. העם הופך לנארקומאני. הוא זקוק בכל פעם למנה גדולה יותר של הסם המשכר לסיסמה יותר קיצונית, לנצחון יותר גדול. התועמלן נאלץ להתעלות מעל עצמו, להעלות מדי פעם את המתח, כדי להחזיק את העם בשיכרונו. תחילה מספיקה הרפתקה קטנה, נצחון קטן. אולם במרוצו עם השיכרון, כשעליו לספק לעם מדי פעם סם עוד יותר חזק, גדלה ההרפתקה, גדל הסיכון, גדלים ממדי הנצחון הדרוש.
לבסוף שוב לא ברור מי דוחף את מי - התועמלן את ההמון או ההמון את התועמלן. אחרי הפלישה לאיזור-הריין בא סיפוח אוסטריה, מינכן, הפלישה לצ׳כוסלובקיה. עתה אי-אפשר היה להעצר. התועמלן נאלץ להגדיל את קופת המשחק, עד שנדחף, כמעט בעל כורחו׳ ליעד. הבלתי-נמנע - המלחמה העולמית, המשחק על חיים ומוות.