פרדוכס אחר של התעמולה הטוטאלית הוא שהיא ניהיליסטית מטבעה. היא הורסת את אותם הערכים אשר היא מעלה, כביכול, על נס. כל ערך אמיתי - כלאומי באנושי - הוא דבר שבלב. כמו האהבה, הוא משגשג בדומיה. הוא מוקנה לאדם באינטימיות של הבית, בהתרוממות הרוח של שיר בן-אלמוות, ביצירה ספרותית גדולה. הוא הופך חלק מעולמו הנפשי, מבלי שירגיש בכך.
אבל, כאשר הערך צורח לקראתו מן הרמקולים שבצמרות העצים, כאשר הוא מכה באדם מכל עבר, מאה פעמים ביום, הוא חדל להיות ערך, הופך סיסמה. כבוד, מולדת, לאום, נאמנות - כל אלה נאכלים במכונת התעמולה כמו עצים במדורה. לבסוף לא נשאר מאומה - דבר שנתגלה ביום התמוטטותו של הרייך השלישי. שום ערך מכל הערכים שטופחו על-ידי הנאצים לא החזיק מעמד. אף אחד מהם לא דחף את הגרמנים למצדה אחרונה.
התעמולה הנאצית אכלה את עצמה. יחד עם הטרור של הגסטאפו,
עלה בידה לקיים את המשמעת הלאומית עד לרגע ההתמוטטות. היא הצליחה לשכנע את העם הגרמני כי בנות-הברית זוממות להשמיד את גרמניה כאומה וכמדינה, וכי אין, איפוא, ברירה אלא להמשיך להילחם ולהכות לבואו של נס.
אולם כאשר התמוטטה המכונה הצבאית הגרמנית, אבדה גם התעמולה. כל ערכיה הכוזבים נעלמו כלא היו, אחרי שהתעמולה האינסופית רוקנה אותם מכל תוכן רגשי. כמו שיכור המתעורר משיכרותו, התפכח העם הגרמני - ולא נשאר אלא טעם מר בפה, אותו רגש שלמחרת-היום, אשר הגרמנים קוראים לו "עוגמת חתולים". התנדפות השיכרון הנאצי לא החזירה את המצב לקדמותו. התרבות הגרמנית, ששימשה חומר-דלק לתעמולה הנאצית, מתה. כוח-היצירה התרבותי של גרמניה, לשעבר אחת ממדינות-התרבות הגדולות בעולם, נדם לחלוטין. אפילו השפה הגרמנית, הכלי היסודי של התעמולה הנאצית, איבדה איכשהו את נשמתה, ושוב אינה אותה שפה. כדברי