גרמנים רבים טוענים כיום, בפשטות: לא ידענו. ידענו שיש מחנות-ריכוז, ושנעשים שם דברים שאינם כשורה. ידענו שמגרשים את היהודים למזרח אירופה. אך לא היה לנו כל מושג על כך ששם נערך טבח המוני.
כנגד זה עונים שונאי גרמניה: לא יתכן שלא ידעתם. מיליונים נרצחו. הם הובלו בכל רכבות אירופה. מיליוני גרמנים שירתו בצבא שלחם בחזית המזרחית. אלפים עבדו בהקמת המחנות ובייצור אדיהרעל. אפילו לא דובר על ההשמדה בראדיו ובעתונות, לא יתכן כי דבר ההשמדה לא עבר מפה לאוזן, בקרב העם.
אני מאמין כי שתי הטענות צודקות. ליתר דיוק: שתיהן כוזבות.
אין כל ספק שנפוצו בגרמניה שמועות על הזוועות. עיקר תפקידם של מחנות-הריכוז לא היה לענות מתנגדים ולתת פורקן לסאדיסטים, אלא להטיל מורא כללי על האוכלוסיה ולהחניק כל רצון של התמרדות, על-ידי אוירה של טרור טוטאלי. לכן דאג המשטר עצמו להפצת סיפורים איומים על הנעשה במיתקני-גיהנום אלה - סיפורים שהשפעתם היתה הזקה שבעתיים דווקא מפני שהיו בגדר שמועות חמקניות, שנתנו יד חפשית לדמיון.
הגרמנים ראו את האנשים החיוורים שחזרו ממחנות-הריכוז, ושסירבו לומר מילה על קורותיהם שם. הם ראו את היהודים מובלים מזרחה. החיילים שחזרו לחופשה מן החזית המזרחית העבירו בלחש שמועות על הרג רב. כאשר השמידו הנאצים חולי-נפש וחולים כרוניים גרמניים, באמצעות תאי-גאזים ניידים שהותקנו במכוניות סגורות, כתב בישוף נוצרי לשלטונות כי הילדים מכירים את המכוניות וקוראים להן "תיבות רצח".
שמועות נעו במהירות בגרמניה, כמו בכל משטר דיקטאטורי. שמועות מחרידות, שמועות על עינויים ועל טבח. אולם לשמועות אין צורך להאמין. משמועות אין צורך להסיק מסקנות. שמועות אפשר תמיד