לא הגבת, כי היו אלה שמועות, רק שמועות, ואסור להאמין לשמועות. כך סירבו גם הגרמנים להאמין לשמועות על רצח סיטוני של שבויים, על "פעולות עונשין" מסתוריות בגבולות מדינתם.
אין שום דמיון בהיקף המעשים שבוצעו אי-פעם על-ידי ישראליים,
לבין המעשים שבוצעו על-ידי הגרמנים. אך המכניזם של התגובה הוא אותו מכניזם - תזכורת נוספת לכך כי מה שקרה בגרמניה יכול לקרות בכל מקום אחר.
על כן אין תשובה פסקנית וחד-משמעית לשאלה: האם הם ידעו ? עוד יותר קשה לענות על השאלה: "מי היה אחראי ?"
אפילו לגבי פושע פשוט, שוב אין כיום תשובה פשוטה על שאלה כזאת. האם הפושע אחראי למעשיו ? או שמא הוא רק קרבן ליצרים ולדחפים תת-הכרתיים, שאין לו שליטה עליהם ? ואם תתקבל הדיעה כי הפשע שוב אינו אלא תוצאה של תורשה ומשברי-ילדות - האם לא יהיה זה סופו של עצם מושג האחריות האישית, עליו בנויה החברה החופשית ?
אם שאלת האחריות מסובכת עד כדי-כך כשהמדובר בפושע יחיד ורגיל - מה דינה כשהמדובר בפשע של רצח מיליונים, רצח שבוצע על-ידי מדינה שלמה ? מי היה האחראי לפשע כזה ? האם כל 80 מיליון האזרחים של הרייך השלישי, כפי שטוענים שונאי גרמניה ? או רק איש אחד ויחיד, אדולף היטלר, כפי שטוענים גרמנים רבים, וגם אדולף אייכמן עצמו בוידויו ?
"מח יש לי להודות ?" כתב, "ביצעתי את הפקודה שקיבלתי. איאפשר להאשים אותי בכל הפתרון הסופי של הבעייה היהודית, כשם שאי-אפשר להאשים בכך את הפקיד שהיה אחראי על מערכת-הרכבת שהובילה את משלוחי-היהודים. לאן היינו מגיעים אילו היה כל אחד חושב עד הסוף באותם הימים ?... אצלנו, פקודה היתה פקודה. אילו