הייתי מחבל בפקודתו של הפירר-לשעבר של הרייך הגרמני, אדולף היטלר, לא הייתי רק נבל אלא גם חזיר נבזה, כמו אותם שהפרו את שבועתם הצבאית והצטרפו לשורות הפושעים האנטי-היטלראיים בקשר של ה-20 ביולי, 1944... שום רוסי, שום ישראלי, שום אנגלי או צפוד אמריקאי לא נענש, אף לא במקרה אחד, על שביצע פקודות שניתנו לו בשעה שכיהן בתפקיד או היה כפוף לשבועה צבאית. מדוע יישמרו הגרדום וביורהסוהר רק לגרמנים?"
עצם מהותו של המשטר הנאצי נשא בחובו את שלילת מושג האחריות. כי משטר זה דגל במה שנקרא על-ידי היטלר בשם "עקרון המנהיגות". למראית-עין הטיל עקרון כזה אחריות רבה על יחידים רבים - כל אותם רבבות ה"מנהיגים" בשטחים ובדרגות השונות, שכל אחד מהם היה אחראי על חלק מסויים מפעולות המשטר. למעשה היה המצב הפוך.
כל "פירר" היה כפוף ל"פירר" שמעליו, שהוא היה שוב כפוף ל"פירר" גבוה יותר, שמינה אותו. כל אחד היה חייב לציית באופן עיוור לאיש שמעליו, וכל אהד דרש ציות עיוור מן האיש שמתחתיו. אך אדם החייב לציית באופן עיוור, שוב אינו אחראי. האחריות עוברת ממנו לדרג גבוה יותר. מבחינה זו לא היה כל הבדל בין איש הס.ס. הקטן, שנצטווה להרוג ילדים, אשר אביהם נחשד בפרטיזן, לבין שרהאוצר בממשלת הרייך, אשר היטלר לא טרח לכנס אותה כלל.
כולם היו אחראים בפני היטלר. היטלר היה אחראי בפני "ההיםטוריה", בפני "מצפונו", בפני "העם הגרמני" - כלומר, לא בפני אדם או מוסד כלשהם. משטר טוטאליטארי זה, ששם לכאורה את הדגש על אחראיות המנהיג בכל דרג ודרג, לא היה אלא התגלמות חוסר-האחריות המוחלט. המצב גם לא היה יכול להיות אחרת, כי משטר המבוסם על שיעבוד מוחלט של הפרט ל"מדינה" או ל"גזע", כלל אינו יכול להכיר באידיאל של אחריות אישית.
לפי ההגיון הנאצי, לא היה על כן שום איש אחראי, זולת הפירר