לפי תוכנית-הלימודים הממשלתית בגרמניה המערבית, חייב כל בית-ספר - עממי, תיכוני ותיכוני-גבוה - להקדיש את חצי-השנה האחרון של לימודיו להיסטוריה של התקופה הנאצית. בצורה זו הושם קץ לתחבולת מורים רבים, שמשכו בכוונה את שיעורי-ההיסטוריה של תקופות מוקדמות יותר, כדי לא להגיע כלל לפרק הנאצי. עתה חייב כל מורה להגיע אל הפרק הזה - אפילו מאלץ אותו הדבר לקפוץ על 200 שנות היסטוריה.
אולם כאשר מורה בן 35 מספר לתלמידיו על הזוועות של אושוויץ וברגן-בלזן, טבעי כי התלמידים ישאלו: איפה היית אתה? מדוע לא קמת נגד הזוועות? מדוע לא ניסית להפיל את המשטר, אף במחיר חייך?
למורים מעטים יש אומץ-לב להגיד: טעיתי. השתתפתי בתנועה הנאצית, או השלמתי עמה, מפני שלא האמנתי כי תגיע לפשעים כאלה. אך אפילו הסבר זה אינו עומד בנקל בפני הביקורת הקטלנית של דור חדש. מדוע לא האמנת ? הרי בעצמך אמרת לנו כי היטלר פירט את כל כוונותיו מראש בספרו!
מורים רבים אינם מעיזים להגיע אף לוידוי כזה. הם מתחמקים מן הבעיה בתירוצים כגון: "לא ידענו!" או "הייתי חייל קרבי בחזית ולא הייתי פנוי לחשוב על מה שקורה בעורף." הסברה הניתנת על-ידי מורה כזה, השפעתה פגומה בהכרח.
מה קורה כאשר מורה אמיץ מברר את הבעיה עד היסוד ? סיפר לא מכבר מורה אנטי-נאצי אחד: "רציתי לזעזע אותם. הובלתי את כל הכיתה - בני 15 - לסרט מיין קאנזפף. הראיתי להם את תמונות הזוועה של אושוויץ וגטו ורשה. ראיתי שהם מזועזעים עד היסוד.
"במצב זה הלכו הביתה. כעבור יומיים-שלושה החלו שואלים שאלות - והבנתי שבינתיים דיברו עם הוריהם."
ההורים לא הצדיקו את הנאצים. כמעט בכל המקרים היתה עמדתם בנוסח: "כל זה נכון, אבל זה רק חלק מן האמת." להיטלר היו גם