פאתוס ומליצות מפוצצות. כאשר הוא רואה את היטלר ביומנים הישנים, תגובתו אינסטינקטיבית ובלתי-אמצעית. הוא פורץ בצחוק.
כל התיאטרון הזול, המדים המצוחצחים, הטכסים המנופחים, הפרצופים המעוותים והסיגנון המפוצץ של התקופה הנאצית, נראים לו זרים ומוזרים - עוד הרבה יותר מן הסיגנון הירחמיאלי, ציפור הנפש וצאן הברזל בעיני דור האספרסו הישראלי.
זאת תגובה בריאה, אך מסוכנת. אין היא מחסנת את הנוער מפני החיידק הנאצי, העלול להתפרץ מחר בצורה אחרת, מודרנית יותר. כל עוד מתחמק העם הגרמני מלהתמודד בגלוי ובפה מלא עם עברו הקרוב, יכרסם בלבו תסביך מסוכן.
אמר לי בשעתו אחד מראשי הצבא הגרמני החדש, הרוזן באודוסיה איש אציל-נפש: "אנחנו מוכרחים לעורר בצבא הגרמני את הויכוח על פשעי המלחמה. זה רע - כי כל צבא זקוק למסורת, ולא תיתכן מסורת ללא כיבוד הדור הצבאי הקודם. אולם עוד הרבה יותר מסוכן להשאיר את המצב הנוכחי, כאשר בעיות אלה קיימות ומכרסמות מתחת לסף ההכרה ויוצרות סכיזופרניה. מוטב לגלות את הכל, כי רק כך נוכל להתגבר על הכל."
הדבר נכון לגבי כלל העם הגרמני. שום שיכור המתפכח משכרונו,
שום מטורף שהבריא ממחלתו, אינו אוהב לחשוב על מה שעשה בעת דמדומיו. אך הדבר חיוני להבראתו.
יש סימנים הרומזים כי התעוררות כזאת מתחילה. הספר והמחזה של אנה פראנק זיעזעו את הנוער הגרמני. מגיפת ציור צלבי-הקרס, שהיוותה כדור-נסיון מצד הניאדנאצים כדי לבדוק את הגבת הקהל הגרמני, עוררה בגרמניה לא רק תגובה שלילית כללית, אלא גם ענין מחודש בתקופה הנאצית. יתכן שעתה, אחרי 15 שנה, אין הזכרונות כואבים כל כך, ושוב אין הפחד להעלותם כה איום.