בדור הקודם. בתקופה אחרת, בארץ אחרת - ואפילו בגרמניה עצמה - עלול נאציזם חדש להופיע באדרת אידיאולוגית הפוכה, ואף לדגול באגטי-גזענות קיצונית. אם כן, במה אפשר להכירו ?
ישו הנצרתי אמר, בשעתו, "בפירותיהם תכירום;" כיוון שאסור לחכות עד שהנאציזם החדש יספיק להניב את פריו המורעל, יש להיאחז בסימני-היכר מוקדמים יותר. הרשימה הבאה של סימני-היכר, שהיא בהכרח שטחית ופשטנית, יכולה להצביע לפחות על הכיוון הכללי:
כל נאציזם משתמש בסממנים דתיים. הוא מתיימר להיות בעל האמת האחת והיחידה, בה יש להאמין בלהט קנאי. על כן הוא יוצר אליל, העומד מעל לפרט, והתובע מן הפרט להשתעבד לו לחלוטין. האליל יכול להיות "המדינה", או "הגזע", או "האומה", או כל מיבנה קיים או דמיוני. מהותו אינה חשובה. חשוב רק שהוא עומד מעל לכל ביקורת הגיונית, שאין הוא קיים כדי לשרת את האדם, אלא שהאדם חייב לשרת אותו.
• כל נאציזם זקוק לפולחן המנהיג. יתכן כי וועדה של כמה אנשים אפורים מסוגלת לנהל את עניני המדינה ביתר יעילות מאשר מנהיג יחיד, המוכה שיגעון-גדלות. אולם וועדה אינה יכולה להלהיב, ואין היא יכולה לנצל (או לספק) את הצורך באבא, את הצורך בהזדהות עם מישהו גדול וחזק, הקיים בתודהכרתם של כל אדם וכל עם. מי המנהיג? אין כל כלל. הוא יכול להיות טוראי-ראשון במדים, כמו היטלר, או גנרל בדימום, או אפילו פרופסור לכלכלה כמו סאלאסאר הפורטוגלי. אפילו עסקן מפלגתי בלוי יכול ליהפך במרוצת הזמן למנהיג אלוהי, שהעם חייב לסגוד לו.
• כל נאציזם מדגדג את רגש-העליונות של ההמון אותו הוא משעבד. לא חשוב כיצד הוא מגדיר המון זה - כעם ניבחר או כגזע