אינגנאציו סילונה, בספר שנון מאד בשם בית-הספר לדיקטטורים. היה זה מחקר מעמיק למדי שנכתב בצורת דו-שיח בין מנהיג נאצי אמריקאי לבין מומחה אירופי לפאשיזם. הנושא: השיטות שיש להשתמש בהן כדי להשליט את הנאציזם באמריקה.
הנאצי האמריקאי הזכיר את "המיצעד לרומא" של מוסוליני ואת שריפת הרייכסטאג בגרמניה, ושאל, איזה מאורע דראמתי יכשיר באמריקה את הרקע להפיכה נאצית. המומחה הציע שתי אפשרויות: לפוצץ את אנדרטת החרות, או לגנוב את האפר של החייל האלמוני. במקרה הראשון יטען הדיקטטור כי הקומוניסטים ביצעו את התועבה, ואחרי ההפיכה האנטי-קומוניסטית יוכל לבנות את הפסל מחדש ולהנציח את עצמו על הבולים כ"מחזיר החרות". במקרה השני יוכל לארגן מיצעד ארצי חגיגי להחזרת האפר לעיר הבירה, ולנצל מיצעד זה לצורך ביצוע ההפיכה.
בצורה הומוריסטית זו, המחיש סילונה את אחת התכונות העיקריות של הטכניקה הנאצית - ההתבססות על סנטימנטים קיימים, וניצולם לצורך מטרה שהינה היפוכם הגמור. היטלר הגרמני הטיף לדיקטאטורה, כי העם הגרמני נטה מטבעו (ואולי עדיין נוטה) למשטר של מרות. אולם היטלר אמריקאי אמיתי (בניגוד לפסיכופאט אווילי כמו רוקוול) יבין כי אידיאל החופש מושרש עמוק בתודעה האמריקאית. על כן יציג עצמו כמציל החופש מפני כוחות השיעבוד. הוא יטען כי הוא נאלץ להקים דיקטאטורה כדי להציל את אמריקה מידי שוחרי הדיקטאטורה, וכי זה כהכרח חולף, שרות נאמן לחופש.
ג׳ו מק-קארתי המנוח, אף שהיה רק נאצי חלקי וחובב, הלך מבחינה זו בדרך הנכונה.
היטלר עצמו שנא את הרעיון הסוציאליסטי מעומק נפשו, כמעט שינאה גופנית. שינאה זו הטביעה את חותמה על כל זיכרונות-הנעורים שלו, כפי שהועלו על-ידו במיין קאמפף.
אולם בבואו לייסד את מפלגתו, הבין כי המוני גרמניה נאמנים