ביקשה ממני לגשת מייד למלאכה, מאחר שדעת־הקהל בארצות־הברית התעוררה להבנת חשיבות הנושא. אך גם בלבי שלי גברה ההכרה שיכולה להיות חשיבות לספר שינסה להסביר לעולם, לערבים ולעצמנו מה גרם למלחמה זו, מה היו סיבותיה ההיסטוריות — ולקראת מה עלולות תוצאותיה להוביל.
וכך, בפגרת הכנסת, ניתקתי את עצמי מן המציאות הישראלית, נסעתי לניו־יורק, הסתגרתי בדירה קטנה בגריניץ׳ וילאג', והכתבתי את הספר כולו בשלושה שבועות, בשפה האנגלית. הכנסתי לתוכו את הידיעות, הנסיונות האישיים וההשקפות שהתגבשו בלבי במשך עשרות בשנים, לגבי נושא העומד במרכז תודעתי מאז ראיתי את חברי נופלים לצידי במערכות תש״ח. מכאן הקצב המזורז של הכתיבה, שהדהים במקצת את עורכי ההוצאה.
באותה תקופה לא יצאתי מן הבית ולא הזמנתי אלי אורחים, זולת משני סוגים: אישים ערביים שרצו להחליף עימי דיעות על תוצאות המלחמה, וידידים ישראליים שעידכנו אותי לגבי הנעשה בארץ. הדבר עזר לי, תוך כדי כתיבה, לשמור על קשר נפשי עם שני הצדדים.
★ ★ ★
אני מספר פרטים אלה, שאין להם חשיבות כשלעצמם, כדי לקרב את הקורא הישראלי למגמה העיקרית של ספר זה.
אין זה ספר היסטוריה, אם כי הוא מטפל בנושא היסטורי. בוודאי אין זה ספר זכרונות. מטרתו העיקרית גם אינה לבדוק בעייה זו או אחרת של הסיכסוך הישראלי—ערבי, ולהציע לה פתרון.
בעת הכתיבה עמדה לנגד עיני מטרה הרבה יותר רחבה, מטרה שהיא חשובה לאין־שיעור יותר, לפי דעתי.
מטרה זו היא, במילים פשוטות: לשרטט תמונה חדשה לגמרי של סיכסוך זה, תמונה אשר שני הצדדים כאחד יוכלו לקבלה.
בעשרים השנים האחרונות הייתי אחד הישראלים המעטים שנמצא במגע מתמיד עם אישים משני העמים. נפגשתי, במרוצת זמן זה, עם שרים, מדינאים והוגי־דיעות מארצות־ערב, ומאז המלחמה האחרונה עם רבים מבני העם הפלסטיני בשטחים המוחזקים. אותה שעה היתה לי ההזדמנות לעמוד ברציפות על דעתם של מנהיגי ישראל — תחילה כעורך־עתון, ומאז 1965 כחבר־כנסת.
מי שנמצא במצב זה, אינו יכול להתעלם מן התופעה המכרעת המטילה