את צילה על כל הנעשה במרחב, התופעה שגרמה למלחמת ששת־הימים ולכל אשר אירע מאז. זוהי תופעה של חוסר־תקשורת — אי־היכולת המוחלטת של כל אחד משני הצדדים להבין, ואף לקלוט, את דברי הצד השני.
בלב הישראלים — מלוי אשכול עד מוכר־העתונים בכיכר מוגרבי — יש תמונה מסויימת מאד של העולם הערבי. בלב הערבים — מעבד־אל־נאצר עד מצחצח־הנעליים בכיכר־השיחרור — יש תמונה מסויימת מאד של ישראל. לתמונות אלה אין שום קשר עם המציאות. אולם הן משפיעות על המציאות יותר מכל עובדה ממשית.
ישראלי רגיל — גם אם הוא שר בממשלה — מתעלם מכל ידיעה שאינה תואמת תמונה זו. שכן, קל ונוח הרבה יותר לדחות כבלתי מציאותית ונכונה ידיעה סותרת — מאשר לשגות תמונה שלמה ומושרשת. אך ידיעה התואמת את התמונה מתקבלת ונקלטת מייד, ונכונותה נראית לו בולטת לכל. זוהי תופעה פסיכולוגית רגילה. הוא הדין, כמובן, במידה רבה עוד יותר בצד הערבי.
מכאן שהתהום בין שני הצדדים מתרחבת משנה לשנה, עד כי יש למילה אחת משמעות שונה, ואף סותרת, באוזני ישראלי וערבי. שניהם אינם מסוגלים עוד להשמיע אלא מונולוגים, כשהם ניזונים מתעמולתם שלהם עצמם, ללא כל יכולת להגיע איש אל לבו ואל מוחו של יריבו.
משימתו הראשונה של כל המבקש להתוות דרך לשלום במרחב היא, איפוא, ליצור תמונה חדשה, תמונה ששני הצדדים יכולים לקבלה, שאינה סותרת את התחושה הלאומית אף של אחד מהם. תמונה שבה יש מקום להערכה נכונה של הציונות, על כל החיוב והשלילה שבה, ולהערכה דומה של התנועה הלאומית הערבית. תמונה שתראה לכל צד מה הן השאיפות הצודקות של הצד השני, מה הם מניעיו, מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל. ובעיקר: תמונה הנושאת בחובה את האפשרות של עתיד משותף, מבלי שאף אחד מן העמים יבגוד בעצמו.
★ ★ ★
מובן, על כן, כי חשבתי לא מעט, בעת כתיבת הספר, על הקורא הערבי.
מאז, הגיעו אלי ידיעות רבות המעידות על כך כי הספר הגיע לתעודתו זו. סגן־שר מצרי הזכיר אותו בהודעה רשמית. שגריר ערבי קרא קטעים