אכן — מי שמתעמק כיום בדרך חייו של הרצל, על רקע ארצו ותקופתו, כפי שניסיתי לעשות בספר זה, נדהם מן האוטופיזם הקיצוני של דבריו בשעתם. בא לו עתונאי וינאי בן 36, שמעולם לא עסק בפוליטיקה, והעלה את הרעיון האבסורדי שהיהודים יקימו מדינה משלהם, בארץ אוריינטאלית שוממה ונידחת; שהחנוונים האלה יהיו עובדים של ממש; שהעולם יחזה בצבא יהודי. זה היה מגוחך.
והנה חיים אנו במדינה משלנו, והצבא שלנו הוא הטוב מסוגו בעולם. האוטופיה, שהיתה מצחיקה בימי הרצל, שהגשמתה נראתה רחוקה ובלתי־ מושגת חמש שנים בלבד לפני מאי 1948, הפכה מציאות המעסיקה את העולם כולו מדי יום ביומו.
לא כל אוטופיה בתולדות העולם הפכה מציאות, כמובן. אולם כל מציאות היתה, אי־פעם, אוטופיה.
מדינה זו לא קמה מעצמה. היא לא נפלה מן השמיים. היא תוצאה של תיכנון, של מחשבה, של מיליוני החלטות ומעשים. האגדה חדלה מלהיות אגדה, מפני שבני־אדם רצו בכך ופעלו על־פי רצונם.
כיום נראה השלום הישראלי—ערבי רחוק מאד־מאד. אך הוא לאין־שיעור קרוב יותר מכפי שהיתה הקמתה של מדינת־ישראל בימי הרצל. וכמו אותה מדינה, לא יקום גם השלום מבלי שנרצה בו, מבלי שנתכנן אותו, מבלי שנפעל למענו.
אורי אבנרי
ירושלים, פברואר 1969