החלוצים המעטים שניסו להקים מולדת חדשה במזרח התיכון — מקום כה רחוק עד כי לא נראה מציאותי.
אך הציונות הצילה את חיינו. מעולם לא שכחתי זאת כאשר הפכתי, ברבות הימים, לא־ציוני, ואולי אנטי־ציוני.
הייתי בן 9 כאשר עלה היטלר לשלטון. הטרור החום השתולל בשנה בה נכנסתי לגימנסיה. נסתבר לי כי אני היהודי היחידי שם. כפי שנשתמרו הדברים בזכרוני, נדמה לי כי כל יומיים או שלושה נחוג נצחון עתיק אחר של הנשק הגרמני.
כל התלמידים היו מתכנסים באולם הגדול של הגימנסיה, והיו שרים שירים פטריוטיים, ישנים וגם חדשים. זכורני יום אחד — היה זה, דומני, יום הזכרון לקרב על בלגרד — כשעמדתי, קטן ובודד, בין אלף נערים גרמניים, ששרו את ההימנון נוטף הדם של הנאציזם, שיר הוֹרסט וסל. לא שרתי ולא הרמתי את ידי בברכה הנאצית, ככל האחרים. בתום החגיגה ניגשה אלי קבוצה של חברי לכיתה והודיעה לי, שאם עוד פעם אמנע מהרים את ידי בעת ששרים את הימנון גרמניה החדשה, הם ״יראו לי״.
הם לא הראו לי. שבוע לאחר־מכן יצאנו מגרמניה, לצמיתות.
אני מאמין כי אבי היה אחד הראשונים בין יהודי גרמניה שהבינו את המתרחש. הוא חזה את השואה המתקרבת ביום שעלו הנאצים לשלטון. הוא היה מסוגל לכך, מפני שהשקפתו הציונית הרגילה אותו להבין את ארם האנטישמיות, ואת חוסר התוחלת שבכל נסיון להיאבק בה.
כך, באחד מימי יגואר 1933, ניגש אבי למטה המשטרה של העיר האנובר כדי לקבל היתר הגירה. קציני המשטרה נדהמו. ״אבל מר אוסטרמן,״ הם אמרו, ״אתה גרמני כמונו. משפחתך היתה בגרמניה מאז ומעולם. שום רע לא יאוּנה לך כאן!״
קרובינו וידידינו היו קיצוניים עוד יותר. הם נוכחו לדעת כי צדקו בכל מה שחשבו על אופיו המוזר של אבי. ״אתה מטורף לגמרי,״ הם נזפו בו, ״לברוח ככה! שום דבר רע לא יכול לקרות לנו. זוהי ארץ תרבותית. הברנש הזה, היטלר, רק עושה הרבה רעש. הוא יודע שאינו יכול להתקיים בלעדינו. הוא יגרש כמה יהודים פולניים — וזה דווקא בסדר — ובכך יסתיים הכל.״ אנו, ארבעת הילדים, שמענו וזכרנו.
אך אבי היה אדם עקשן. הוא ידע שהוא צודק, אף כי לא יכול היה להוכיח זאת. מכרנו את הכל ועזבנו.
הימים האחרונים היו קדחתניים. משום מה חששנו שכמה משותפי אבי בעסקיו הלשינו עליו בגסטאפו. לכן התפלגה משפחתנו, כשכל אחד מן