בתל־אביב, למדתי בבית־הספר העממי, עד גיל 13. מעולם לא חזרתי לבית־הספר לאחר מכן. לא רציתי לעבור לבית־הספר התיכון, כשהורי עבדו כל־כך קשה, וכשהמשבר הכלכלי בארץ הלך והחמיר. רציתי להרוויח
את לחמי, והלימודים הפורמליים בבית־הספר שיעממו אותי. תמיד הקדמתי במרחק־מה את כיתתי, וכל שיטת הלימודים נראתה לי איטית מאד ובזבזנית מאד.
אחרי נסיון בלתי מוצלח ביותר לעבוד במכניקה, הלכתי לעבוד במשרדו של עורך־דין. שם התחלתי לראות את החיים כפי שהיו באמת: את עוניים של הרבים, את ההבדל בין הערבים ביפו (שבה שכנו כמה מבתי־המשפט) ובין היהודים בתל־אביב השכנה, את העליונות האדיבה של אדונינו הבריטים, שניהלו את בתי־המשפט ואת המשטרה.
יום אחד, בבית־המשפט, ניגש אלי פקיד של עורך־דין אחר ושאל אותי מה דעתי על המצב הפוליטי. אמרתי לו שאני חושב שהמנהיגים שלנו מגעילים.
״אז מה אתה חושב לעשות בעניין זה ?״ הוא שאל. אמרתי לו שאיני יודע.
״ובכן, אחדים מאתנו חושבים שהם יודעים מה לעשות,״ השיב. ״ישנו ארגון...״
כך שמעתי, בפעם הראשונה, את שמו של הארגון — הארגון הצבאי הלאומי, שהפך, מאותו רגע, מרכז חיי.
הטרור הערבי השתולל אותו זמן בארץ. כל כמה ימים נהרגו יהודים מן המארב. נדמה היה שהבריטים אינם מסוגלים לשים קץ למעשים אלה! והיהודים, שחשדו תמיד בבריטניה הצבועה, האמינו שהבריטים עוזרים לערבים בחשאי.
עברו שנים רבות עד שהבינותי כי ה״מאורעות״, כפי שקראנו להם בעברית, לא היו אלא מרד ערבי, נסיון אחרון ונואש, וגם בלתי יעיל בתכלית, של האומה הערבית הפלסטינית להיפטר מן האדונים הבריטים ומן העולים היהודים, שנראו להם בערב־רב של זרים המנסים לגזול מהם את ארצם. אולם באותו זמן ראיתי רק שהיהודים נרצחים, שהבריטים הצבועים אינם עושים דבר כדי למנוע את הרצח, ושמנהיגי הישוב המאורגן, המטיפים ל״הבלגה״, נוהגים כפחדנים.
נער בגילי יכול היה להגיב על המצב רק בדרך אחת: היינו צריכים להרוג ערבים כתגמול, להשליך את האנגלים החוצה, ולסלק את מנהיגינו, אנשי הסוכנות היהודית. כאשר תלו הבריטים את שלמה בן־יוסף, חבר