צעיר של הארגון שהשליך פצצה על אוטובוס ערבי, אחרי מעשה דומה של ערבים, ידעתי מה עלי לעשות. מקומו של כל עברי צעיר וישר, המכבד את עצמו, היה בארגון.
★ ★ ★
באחד הימים, בשלהי קיץ 1938, זמן מה לפני יום הולדתי ה־15, קיבלתי הודעה להופיע בשעה 9 של אותו ערב בבית־הספר ״תבור״, ליד שוק הכרמל בתל־אביב. הסיסמה היתה ״שמשון ודלילה״.
בלב פועם התקרבתי לבניין. הוא היה חשוך ואימתני. שום שביב של אור לא נראה. נדמה היה שהמקום עזוב לחלוטין.
ברגע שנכנסתי הקיפו אותי דמויות אפלות. גימגמתי את מלות הקסם, והם שלחו אותי פנימה בתנועת יד. זה חזר פעמים אחדות, עד שהוכנסתי לחדר, שבו זרקור חזק סינוור את עיני.
כמעט שנכשלתי בבחינה. מישהו מאחורי הזרקור שאל אותי אם אני שונא ערבים, ואני נתתי את התשובה הלא־נכונה. אמרתי שלא, שאני יכול להילחם באנגלים בלי לשנוא את הערבים. היו אלה דעות מפוקפקות מפי נער בן 15. אולם האיש מאחורי הזרקור החליט, כפי הנראה, שעל אף זאת אהיה חייל מחתרת טוב: שכּן נתקבלתי.
מאותו רגע, במשך שנה וחצי, היו החיים מסכת אחת של אושר. חיי היו מעוגנים בוודאות, שמאז לא ידעתי כּמותה לעולם: אנחנו עושים את הדבר הנכון. מנהיגינו, אותם לא הכרתי, היו אנשים עליונים, נבונים וגיבורים. הערבים והאנגלים היו האויבים, ראשי הסוכנות היהודית היו יהודי גטו מאוסים, אנחנו היינו ״הקומץ הנבחר״ שיביא גאולה לעם במעשים של הקרבה עצמית.
התאמנו. צעדנו. הקשחנו את עצמנו. שרנו שירי מלחמה שתיארו את מעשי גיבורינו הקדומים, ואת השקפת עולמנו: ״בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום.״ למדנו להשתמש באקדחים, לשלוף מהר, לירות מן המותן — כל זה, כמובן, בלי תחמושת, כי כדור חי היה יקר מפז. כאשר הפקידו בידי את שלושת האקדחים שהיוו את המחסן המחלקתי, להסתירם במיטתי, הייתי המאושר באדם.
משפחותינו נשכחו. העבודה היתה מיטרד, שיש להיפטר ממנו במהירות האפשרית. החיים האמיתיים היו לפרק אקדח ״פּרבּלוּם״, ולהרכיב אותו מחדש בעינים קשורות (נדמה לי שאני עדיין מסוגל לעשות זאת). חיי מין