היו לעמוד עם נערה מן האירגון בפינה חשוכה, להעמיד פני אוהבים, כשיד אחת מונחת על כפתור סתר, כדי להזהיר את חברינו, שהתאמנו על הגג באקדחים, במקרה של בוא המשטרה.
חילקנו כרוזים שתיארו את מעשי הגבורה של חברינו הבוגרים, שהטמינו פצצה בשוק הערבי הרוחש בני־אדם, או הרגו קצין־משטרה, אשר עינה נער שנלכד כשברשותו נשק. ערכנו הפגנות נגד הבריטים ושרפנו את משרדי הממשלה ברחוב אלנבי כאשר פורסם, במאי 1939, הספר הלבן ששם קץ לעלייה היהודית וחסם את הדרך האחרונה להצלת היהודים, אותם שיכלו עדיין לצאת מגרמניה הנאצית.
היו אלה חיים גדולים. המאסר והעינויים ארבו תמיד מאחורי הפינה, אולם אנו חיינו, כל רגע, בהכרה שאנו צודקים. לחיים היה טעם, תכלית. כשאני עוצם את עיני, אני יכול עדיין לראות 120 נערים ונערות עומדים דום במרתף חשוך של בית־ספר ״ביל״ו״, מאחורי מפקדיהם עטורי ההילה (פקידים וזבנים בחייהם האזרחיים), ושרים — בלחש, כדי ששום קול לא יבקע החוצה — את הימנון האירגון:
חיילים אלמונים הננוּ, בלי מדים,
וּסביבנוּ אֵימה וצלמוות,
כוּלנוּ גוּייסנוּ לכל החיים
משוּרה ישחרר רק המוות...
★ ★ ★
ואז, לפתע פתאום, חרב עלינו עולמנו. האירגון התפלג.
הפילוג החל בהתנגשות בין אישים, הפך עד מהרה להתנגשות של עקרונות ומלחמה של השמצה הדדית, מן הסוג שייתכן רק בתוך משפחה או כת. המנהיגים האלמוניים הפכו לפתע אגשים בעלי שמות — רזיאל, שטרן — והציגו איש את רעהו כפשיסטים, כסוכנים בריטיים, כבוגדים, כמלשיני הבולשת. עולמנו הקטן והבטוח התפורר. המפקדים, תוהים כמו אנשיהם, נדדו בין הפלגים הלוחמים. מפקד הפלוגה שלנו, אדריכל בשם אביאל כץ, שאותו הערצנו וחיקינו, הצטרף לאברהם שטרן, המנהיג הקיצוני יותר, שהאמין כי עלינו לשתף פעולה אפילו עם הנאצים והפשיסטים האיטלקיים כדי להפיל את שלטון האימפריאליזם הבריטי.
בערב גורלי אחד התאספנו באולם חשוך של בית־ספר ״ביל״ו״, כדי לשמוע נאום של אחד מאנשי שטרן. לא ראינו אותו. קול עמוק וחזק בא