אלינו מן החשיכה, בפתחו במילים: ״אנו הולכים אחרי מנהיגינו המובילים אותנו אל הקרב — כל עוד הם מובילים אותנו אל הקרב.״ הפלג השני, הוא אמר לנו, מוכן להשבית את נשק המלחמה נגד הבריטים כל עוד תימשך מלחמת העולם. אנו, הלוחמים, נמשיך. אנגליה היא חלשה. זה הזמן להלום בה.
בסוף הנאום אמר: ״אולם אם יש בינינו אנשים שאין להם הכוח ואומץ־ הלב להמשיך במאבק, יקומו נא וילכו עכשיו!״ הוא הניח, כמובן, שאיש לא יעז לעשות זאת.
קמתי ויצאתי. הסתובבתי ברחובות במשך שעות. הרגשתי עצמי בודד ואבוד. כל הוודאות נמוגה. אולם אט־אט פג הייאוש. רעיונות חדשים — בהם חשתי עד לאותו רגע רק במעורפל — פרצו לתוך החלל הריק. הייתי רק בן 16, אך נדמה לי שבאותו לילד. התבגרתי.
שני דברים התבהרו לי לפני שעבר אותו לילה. ידעתי שאקדיש את חיי לפוליטיקה, שבהשוואה לפוליטיקה כל דבר אחר הוא בלתי־חשוב ותפל. החלטתי ללמד את עצמי אותם דברים שאדם חייב לדעת כדי להיות יעיל בפוליטיקה — היסטוריה, תורת המלחמה, פסיכולוגיה, כלכלה, ענייני חברה. ידעתי גם שאינני מסכים עם האירגון בנקודות רבות. לא הסכמתי עם גישתו הריאקציונית, האנטי־סוציאליסטית, עם הבוז שהוא רחש לקיבוצים ולתנועת העבודה. לא הסכמתי עם התפיסה של ״הקומץ הנבחר״. יש קומץ בראשיתה של כל תנועה, אך תפקידו של הקומץ הוא להשפיע, לחנך, לרכוש את הרבים.
★ ★ ★
במשך השנים הבאות, בעת שהאירגון הצבאי הלאומי התפורר׳ התארגן מחדש וחזר להתקפה, ואירגונו של שטרן, לח״י, קבע את קצב המאבק המזויין נגד הבריטים — ניסיתי לארגן את הרעיונות המעורפלים האלה במערכת שיטתית. אחרי הרבה נסיונות ושגיאות, הצלחתי להקים קבוצה פוליטית קטנה. היא גרמה למהומה שנמשכה עד פרוץ מלחמת העצמאות.
קראנו לעצמנו ״תנועת ארץ־ישראל הצעירה״. אך מכיון שכתב־העת שלנו — שהופיע לעתים מזומנות, זאת אומרת, בכל פעם שאספנו בינינו די כסף — נקרא ״במאבק״, קראו לנו בדרך כלל בשם ״קבוצת במאבק״.
בשורתנו היתה פשוטה בתכלית, וכולה כפירה: בארץ־ישראל נולדה אומה עברית חדשה. אומה זו שייכת למרחב. בעודה פורקת מעליה את עול