הפצע האכזר
עד ינשאו רגליך
מים ועד מדבר...
★ ★ ★
אותו לילה פרצה המלחמה עם הערבים, ובפנינו עמדה ברירה שהועמדנו מולה שוב ושוב לאחר־מכן. האם נלחם או לא נלחם במלחמה זו, שנראתה בעינינו כטרגדיה היסטורית; שאפשר היה למנוע אותה, כפי שהאמנו, אילו נהגו מנהיגי שני הצדדים בתבונה רבה יותר? להפסיד במלחמה — פירושו היה השמדה גופנית של עמנו, סופה של האומה העברית. להשתמט ממילוי חובתנו, מכל סיבה שהיא — פירושו היה שלא נוכל עוד להרים את קולנו אחרי שייאלם קול הנשק. בשעת הסכנה לישראל, היה מקומנו ביחידות הקרביות, בעוד השלום ממשיך לעמוד לנגד עינינו.
הצטרפתי ל״גבעתי״, חטיבת ה״הגנה״ אשר עליה הוטל להגן על דרומה של ישראל. אחרי כמה חודשים, כטוראי בחיל הרגלים, בקרבות על הכביש לירושלים ולאחר מכן נגד הצבא המצרי העולה מעזה, השתתפתי ביצירת יחידה קרבית מסוג חדש: פלוגת קומנדו רכובה על ג׳יפים, שמילאה תפקיד של יחידת שריון קל, כשהמהירות ועוצמת האש משמשות תחליף לשריון המגן.
ביוני ניתקה יחידה מצרית את קיבוץ נגבה, מוקד המערך ההגנתי שלנו. נצטווינו לגרש את האוייב מעמדותיו המבוצרות בגבעה 105. בחושך מוחלט, בשמונה ג׳יפים פתוחים — כשעל כל אחד ניצבים שני מקלעים היורים במלוא העוצמה — דרסנו פשוטו כמשמעו את השוחות הפתוחות. למחרת היום סיפרו לנו שניצחנו בקרב המכריע של המלחמה, וקיבלנו כאות הוקרה את תואר הכבוד ״שועלי שמשון״. (״וילך שמשון וילכוד שלוש מאות שועלים, ויקח לפידים, ויפן זנב אל זנב, וישם לפיד אחד בין שני הזנבות בתווך. ויבער אש בלפידים, וישלח בקמות פלישתים, ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית...״)
כעבור זמן רב קראתי כי באותו קרב נפצע קצין מצרי בשם גמאל עבד־אל־נאצר. אין ספק שרק מטרים מעטים הפרידו בינינו באותה מהומה לילית. קירבה משונה זו בין עבד־אל־נאצר ובין השועלים נמשכה במשך כל המלחמה. מסתבר שנפגשנו — בלי שהציגו אותנו כדין איש בפני רעהו — תריסרי פעמים בחשכת קרבות הלילה.