לבסוף, ביום האחרון של חטיבתנו בחזית הדרום, נפצעתי במיגזר שליד פלוג׳ה, עליו פיקד עבד־אל־נאצר בצד שכנגד. באותו זמן כבר הייתי מפקד כיתה. אנשי היו תערובת מוזרה של מרוקאים, טריפוליטנים ותורכים, מתנדבים יהודים שבאו אלינו ישר מן האוניות. היה עלי לאמן אותם בעצמי, תוך שימוש בתנועות ידים ובמילים פשוטות; לא יכולנו כמעט לשוחח.
אותו יום הוטל עלי להחליף כיתה אחרת, בגבעה קטנה מול המוצבים המצריים, לאור היום. ידעתי שהפקודה מוטעית מיסודה, אולם אחרי 12 חודשים של קרבות, שוב לא היה איכפת לנו. עליתי על הגבעה, השארתי את אנשי על המדרון האחורי ונפגשתי עם מפקד הכיתה האחר בראש הגבעה. עמדנו שם עמידה מרושלת וסקרנו את עמדות האוייב, שפתח לפתע באש מקלעים רצחנית. כמה כדורים פגעו בי בבטן ובזרוע. תמיד היה לפלא בעיני איך זינקו אלי אנשי, אותם טירונים ירוקים, והוציאו אותי מתוך מלכודת מוות זו, תחת אש. מכיון שאני חייב להם את חיי, אני מתרגז בנקל כשאני שומע את דברי האיוולת על הנחיתות של העולים מארצות המזרח — דברים הנשמעים לא פעם בשיחות ישראליות.
★ ★ ★
במרוצת חודשי המלחמה, נוצרה בלבי מועקה גוברת למראה תכונות המדינה החדשה, שהתגבשה אי־שם מאחורי גבם של הצעירים בחטיבות הקרביות. לא מצאה חן בעיני הזדהות המדינה עם הדת; שיטת חלוקת השלל של עסקני המנגנונים המפלגתיים הישנים; התלות בעזרה זרה; המיבנה הסוציאלי שלה. אך יותר מכל התנגדתי לגישתה העקרה של המדינה החדשה לבעייתה העיקרית: השׂגת השלום עם הערבים. המלחמה הפכה את החיילים הקרביים, אלה מאתנו ששרדו בחיים, לשוחרי שלום מושבעים.
בשיחות האין־סופיות בשדה, סביב מדורות ובין שיחי הצבר, גיליתי שרבים מחברי היו שותפים לרגשות אלה. החלטנו לעשות משהו בעניין זה אחרי המלחמה, בצורה זו או אחרת. ההזדמנות באה בהקדם. אחרי שיצאתי מבית־החולים, בעודי מחכה לחברי שיסיימו את שרותם הצבאי, פירסמתי את יומן המלחמה שלי בספר שנשא את השם ״בשדות פלשת 1948״. בלי שציפיתי לכך, הפך הספר לרב־מכר. ההכנסות, יחד עם קצת כסף שגרדנו פה ושם, והסכומים שקיבלנו ממשרד הבטחון לצרכי שיקום, איפשרו לנו לרכוש שבועון קטן, תמים וגוסס, ״העולם הזה״.
מאז פסח 1950 הפך ״העולם הזה״ — המכונה גם ״השבועון המסויים״