אלא חלק ממנו — מהווים את הנושא של ספר זה. ★ ★ ★
ה־15 במאי 1967 היה יום יפה, חם ושטוף שמש. היה זה יום העצמאות, היום החגיגי ביותר בשנה, כאשר ישראל חוגגת במיצעד צבאי את לידתה בסערת המלחמה.
בשנה זו נערך המיצעד בירושלים, ועל כן היה קטן מאוד. הסכם שביתת הנשק אסר על ישראל ועל ירדן להכניס לאזור ירושלים כוחות שריון, תותחים ומטוסי מלחמה, וממשלת ישראל מילאה, פחות או יותר, אחרי הוראות ההסכם. המיצעד הוגבל ליחידות חיל־רגלים. אך 200 אלף ישראלים, אחד מכל תריסר, הצטופפו לאורך המסלול כדי להריע לצבא הממלא תפקיד כה גדול בחיי המדינה.
באותו יום לא היה מקום לדאגה. נראה היה, כי המדינה יושבת לבטח,
כי המלחמה רחוקה יותר מאשר בזמן מן הזמנים. אמנם, התבשלו צרות לאורך הגבול הסורי בכל החודשים האחרונים. מסתננים מזויינים הניחו מוקשים בישובי ספר, ותותחים סוריים הפגיזו קיבוצים שונים מפעם לפעם. הכל ידעו שבמוקדם או במאוחר — אולי מוקדם מאוד — יהיה צורך לעשות משהו בעניין זה. היה קרוב לוודאי, שצבאנו יצטווה באחד הימים להסתער על המוצבים הסוריים המבוצרים. אך ידענו שהצבא הסורי הוא כוח מבוטל, והתקפה כזאת, לפי מושגים ישראליים, לא תהיה מלחמה ממש. מלחמה יכלה לפרוץ רק אילו רצתה בכך מצרים. ומצרים היתה טרודה במלחמה שלה בתימן.
באותו יום שטוף שמש לא היה דבר רחוק יותר מלבנו מרעיון המלחמה. רבצנו על שפת־הים של תל־אביב וחיכינו לשידור של פתיחת המצעד, בהאזיננו לשירי-הלכת שבקעו מן הטרנזיסטור.
אולם באותו רגע עצמו ניגש רב־אלוף יצחק רבין, הרמטכ״ל, אל ראש־ הממשלה לוי אשכול על בימת המצעדים בירושלים ולחש משהו באזנו. שדר חשוב ביותר הגיע זה עתה. פניו של אשכול, שהיו עליזים וחסרי דאגה כפני הכל, התקדרו לפתע.
למחרת היום קראנו זאת בעתונים. הכותרת הראשית היתה מוקדשת למיצעד. אך מתחתיה הופיעה כותרת חשובה שניה: נשיא מצרים גמאל עבד־אל־נאצר פקד על צבאותיו לחדור למדבר סיני, לתפוס את הקו מול גבולנו הדרומי.
מניעיו של עבד־אל־נאצר ישארו לעולם בבחינת תעלומה. הפתרון הסביר ביותר הוא, שנשיא מצרים הגיע למסקנה כי ישראל עומדת להתקיף את