נעלמים, פשוטו כמשמעו, מן הרחובות, מן המשרדים, מבתי־החרושת, מבתי־ הקפה. הארץ כולה משתנה, מבחינה חזותית ומעשית. בהכריחו את צה״ל לערוך גיוס כללי, הביא עבד־אל־נאצר את המרחב אל סף המלחמה, בלי לעמוד על כך. הוא עדיין רצה, כך אני סבור, למנוע מלחמה. לא משום שהוא שוחר שלום מבטן ומלידה, אלא מפני שידע, כי לא היתה לו כל אפשרות לנצח בעימות צבאי ישיר עם ישראל.
אך בשלב זה התרחש דבר חמור בהרבה. נשיא מצרים עמד לשגות את משגהו הגדול השלישי.
כאשר פקד או תאנט על כוחותיו לצאת מן המרחב, בחיפזון בלתי מכובד ובלתי דיפלומטי, נשאר מיצר טיראן בלתי מאוייש. עבד־אל־נאצר חייב היה למלא את החלל הריק — אם רצה בכך אם לאו. ברגע שחייליו התמקמו שם, התעוררה שאלה נוראה: עכשיו, שיחידות מצריות חולשות על המיצר, האם יכולות הן להניח לאוייב הציוני השנוא לעבור בו בדרכו לאילת וממנה ?
ההגיון ציווה לעצום את העינים ולהעמיד פנים שהאוניות הישראליות אינן קיימות. כל אדם יכול היה לנחש, כי חידוש המצור במיצר יאלץ את ממשלת ישראל לפתוח אותו בכוח. לולא עשתה כך, היתה מתמוטטת האמונה בכוח ההרתעה של צה״ל, בנוסף על הנזק הכלכלי הכרוך במצור. ישראל אמרה לעצמה, בהגיון רב: ״הכרזנו פעמים רבות, שלא נסבול מצור במפרץ אילת. אם נשלים עתה עם מצור, יאמין כל ערבי במרחב שכוחנו הצבאי אינו אלא סיפור בדים. אם תתפשט אמונה זו, לא יהיה דבר שיעצור בעד הערבים מפתוח במלחמת חבלה לאורך כל גבולותינו, לנתק את מי הירדן ולעשות ככל העולה על רוחם. לכן מוטב להילחם עכשיו.״
ואילו המנהיג המצרי, שבוודאי הבחין בדבר במעורפל, לא יכול היה לסגת אף הוא. להשאיר את המיצר פתוח, אחרי הסתלקות כוח החרום — היה נראה כפחדנות עלובה. דבר זה היה מחזק את טענות אויביו בעולם הערבי, שצעקו השכם והערב, כי בחשאי הוא משתף פעולה עם הציונים.
כך נאלץ עבד־אל־נאצר להיכנס למלכודת שהכין לעצמו. ב־22 במאי הוא הודיע, כי מיצר טיראן סגור בפני אוניות ישראל.
אני זוכר היטב את השפעתה של ידיעה זו. אכלנו ארוחת־צהרים במזנון הכנסת, כאשר הרדיו שידר את החדשות. היינו באמצע הוויכוח הגדול במליאה על המצב. בראשיתו של ויכוח זה עוד ביטאו אחדים מאתנו את התקווה הלוהטת, שיישמר השלום. אחרי החדשות ידענו כולנו, שהמלחמה נעשתה בלתי נמנעת.