פרט קטן ומוזר שופך אור על המצב כולו. באותו זמן הכריזו המצרים, שהונחו מוקשים במיצר עצמו, שהוא רצועת מים צרה בין האי טיראן ויבשת סיני, בפתח המיפרץ. לאחר מכן, במלחמה, נתגלה שלא היה שמץ של אמת בהודעה זו. לא הונח אף מוקש אחד. מדוע, איפוא, פירסמו המצרים הכרזה זו, ובכך החמירו מצב, שגם בלעדי זאת כבר היה טעון חומר־נפץ למכביר?
גיליתי כעבור ימים רבים את הסיבה. היא נראית כיום מגוחכת לגמרי, אך היא מסמלת את עומק אי־ההבנה. המצרים קיוו, כי הודעה כזאת תרתיע לפי שעה את האוניות הישראליות מעבור במיצר בכוח, ובכך תפטור אותם מן הצורך לירות בהן. כלומר, המצרים קיוו בדרך זו למנוע את המלחמה. התוצאה היתה, כמובן, הפוכה לחלוטין. הרעיון שהמיצר חסום וממוקש עשה את המצב, בעיני הישראלים, לבלתי ניתן לתיקון בדרכי שלום.
★ ★ ★
אנשים מן החוץ, המנסים לנתח את השתלשלות המאורעות,
נוטים לשכוח מרכיב אחד. אולם הוא, יותר מכל מרכיב אחר, מילא תפקיד מרכזי בהצתת אש המלחמה.
במרחב שלנו נועד תפקיד ראשון במעלה לתעמולה. מיליוני אנשים בכל רחבי העולם הערבי, שאינם יודעים לקרוא עתונים, ושלא היו קוראים אותם גם אילו ידעו לקרוא, מקשיבים שעות רבות ביום לרדיו, כשהם מעשנים את הנרגילה ולוגמים קהווה בבתי־הקפה בכפרים הרבים.
הישראלים מאמינים לתעמולה. לא רק לתעמולתם, אלא גם לתעמולת הערבים, ביחוד כשהיא מאשרת דבר, שכל ישראלי מאמין בו ממילא: כי הערבים זוממים להשמידם. ואילו באוזני הערבים יש לתעמולה משמעות אחרת לחלוטין. הם אוהבים אותה, הם משתכרים ממנה, והם אינם מצפים כלל שהיא תשמש בבואה נאמנה לעובדות. השפה הערבית עשירה ויפה מאוד, והערבים אוהבים אותה כפי שהאיטלקים אוהבים מוסיקה והצרפתים מזון טוב. מילים, מילים מפוארות הבוקעות מן הרדיו, הן סם משכר לערבים, הן משכיחות מהם את המציאות הרחוקה עדיין מלספק את שאיפותיהם. המילים הופכות בנקל תחליף למציאות.
לכן היה זה טבעי לגמרי כי רדיו קהיר, בשדרו בערבית לעולם הערבי ובעברית לישראל, ישמיע איומים מסמרי־שער ונבואות מקפיאות־דם, מן הרגע הראשון של המשבר. בפתחו את מכשיר הרדיו, שמע המאזין הישראלי שהנה הגיעה שעת הנקמה, שהשודדים הציונים יושלכו אל הים, שפלסטין