תשוחרר בדם ואש, שהפליטים עומדים לחזור כצבא עטור נצחון וליטול חזרה את רכושם ואדמתם. בעתונים הופיע תצלום של עבד־אל־נאצר ושר־ צבאו, עבד־אל־חאכים עאמר, בו נראו השניים צוחקים צחוק פראי בסקרם את חיל האוויר המצרי בסיני. היתה זו תמונה מעוררת זוועה באמת. במצב אחר היתה תעמולה זו נראית כטרדנות בלבד. אולם בהיותה מלווה בדו״חות על אלף טנקים המתרכזים על הגבול, על חסימת המיצר ועל פינוי כוח החרום של או״ם, נשמעה תעמולה זו כהכרזה מפורשת על כוונות רציניות, שעמדו לעבור לשלב של מעשים.
יתכן כי יוזמי התעמולה הזאת התכוונו להרשים את ישראל בעליונותו האדירה של הצבא הערבי, כדי להרתיע אותה מפתוח בהתקפה. אם היו מצליחים בכך, היה עבד־אל־נאצר נוחל נצחון גדול ללא קרב. אך גם כאן היתה התוצאה היפוכה הגמור של הכוונה. הישראלים ידעו כבר שעליהם להילחם, והצבא הגדול שהתרכז בישימון הנגב המתין לפקודה בחוסר סבלנות ובתיסכול גובר. אי־אפשר להעמיד צבא אזרחים במצב של דריכות וציפייה ממושכות בלי שהדבר יהיה כרוך בסכנת תוצאות נפשיות ומשקיות חמורות. לערבים היה זמן רב, לישראלים לא היה זמן. לא ניתן עוד לדחות את ההחלטה שוב ושוב.
★ ★ ★
ממשלת ישראל, שהיתה חייבת להחליט, ושקיימה עתה ישיבה רצופה, עדיין היססה ב־28 במאי. שר החוץ אבא אבן — שחזר זה עתה מחו״ל אחרי שניסה לשכנע את האמריקאים, הבריטים והצרפתים לפרוץ את המצור — המליץ על מתינות. אולם המתינות לא היתה פּוֹפּוּלרית. איש בישראל אינו מאמין שזרים יחושו לעזרתנו ויפעלו להצלתנו. בלב היהודי מושרשת אמונה עמוקה, תוצאה של דורות רבים של תלאות ורדיפות, במיוחד של ימי השואה, כי שום גוי לא ינקוף אצבע להציל חיי יהודים. לגישה זו, שכמעט כל אדם בישראל שותף לה, לפחות בתת־הכרתו, השפעה עצומה על דעת הקהל. היא מסייעת גם להסביר פרדוקס אחר של המשבר. עבד־אל־נאצר האמין שישראל היא בובה אמריקאית, והוא קיווה שיוכל לשתק את ישראל על־ידי עיסקה כלשהי עם האמריקאים. ואילו הישראלים מצדם לא חלמו כלל לשים את מיבטחם באמריקאים או במישהו אחר, במשבר, שבו היה תלוי, לפי מיטב אמונתם, עצם קיומם הלאומי.
באותה ישיבה של ה־28 במאי התפלגו הדעות בממשלת ישראל — שייצגה 75 מבין 120 חברי הכנסת — שווה בשווה. 9 שרים, ובכללם לוי