אשכול, צידדו בפתיחת מלחמה. 9 אחרים הצביעו נגד. היה זה תיקו; למעשה היתה ההחלטה שלילית.
כאן ארע שוב מיקרה בלתי צפוי, שהיו לו תוצאות מרחיקות לכת. אשכול החליט לשדר לאומה הודעה להרמת המוראל. עוד נותר זמן־מה, כדי להקליט את השידור. אנשי הרדיו, שהכירו היטב את סיגנונו של אשכול, יעצו לו לעשות כן. אשכול הוא אישיות מעניינת מבחינות רבות, אולם הוא נואם גרוע ביותר. הוא מסבך את עצמו בסבך של משפטים עקלקלים, ללא התחלה וללא סוף, הנודדים לכיוונים שונים ונעלמים שם בסבך. אבל ראש הממשלה, הרגיל לדבר בכנסת ובמוסדות דומים, בוטח בכושרו להגיע אל לב שומעיו, והפעם אף התכונן לקרוא הודעה מן הכתב.
עד הרגע האחרון לפני התחלת השידור החי ערכו יועציו את התמליל, חזור וערוך. אחד היועצים היה סבור, שפסוק מסויים על הצורך בנסיגת הצבאות מן הגבול אינו בריא מבחינה נפשית. במצב הקיים אסור להשתמש במילה ״נסיגה״, שמא יתרשמו המאזינים כי הכוונה לנסיגה ישראלית. על כן הכנים היועץ בכתב היד את המילים ״תזוזת כוחות״. למרבה הצער שכח באותו זמן למחוק את המילה ״נסיגה״. כשהחל אשכול קורא את ההודעה באוזני הציבור, בקול עייף, הוא היסס בהגיעו לפסוק זה, גימגם והתלחש עם יועציו, בנסותו לברר מה לומר. כל העם, כל החיילים המתוחים בשוחות, נחרדו לפתע להיווכח שהמנהיג העליון, בשעה גורלית זו, אינו אלא עסקן מפלגתי זקן, עייף, מהסס ומגמגם. התגובה היתה: תביעה אינסטינקטיבית כללית להנהגה חדשה.
ארבעת הימים שלאחר מכן הוקדשו בישראל לתמרונים כדי לספק דרישה זו. כתוצאה מכך לא שמו לב לשינויים העדינים שחלו במצב. באותו יום, בו נאם אשכול את נאומו ביש המזל ברדיו, קיים עבד־אל־נאצר מסיבת עתונאים בקהיר. בפחדו מן המלחמה הממשמשת ובאה, חיפש נשיא מצרים בקדחתנות נואשת דרך כלשהי להחלץ מן המלכודת אשר נקלע לתוכה. הוא הציע לחדש את הוועדה הישראלית־המצרית המעורבת לשביתת־הנשק, מוסד שזכה בישראל ליחס של בוז כללי. הוא הציע לפתוח בשיחות — לא עם ישראל, שבקיומה לא הכיר, אלא עם מעצמות העולם — על בעיית ארץ־ישראל כולה. הוא כבר הבטיח לאמריקאים לתת לכל האוניות, ואפילו לאותן המובילות נפט, לעבור דרך המיצר לאילת, כל עוד אין הן מניפות דגל ישראלי.
למשקיפים זרים בקהיר נראה כל זה כמאמץ מרחיק־לכת להפגת