המתיחות, הוכנסו השינויים האחרונים בתוכנית המיבצע הישראלי. הצבא היה מוכן להלום.
בקבלו לידיו את תפקידו החדש, התלוצץ דיין, ברמזו על האיבה ששררה בינו לבין אשכול: ״היו דרושים 80 אלף חיילים מצריים, כדי להחזיר אותי לממשלה.״ זה היה נכון, פשוטו כמשמעו. בסידרה של מישגים וטעויות הצליח עבד־אל־נאצר לדחוף את ישראל לתוך מלחמה שהוא לא רצה בה, ואשר בה לא יכול היה לנצח.
בכל זאת, כאשר סוקרים את מעשיו של עבד־אל־נאצר בימי המשבר, בולטת ביותר העובדה שכל אחד מהם היה בלתי־נמנע, כשם שהתגובה הישראלית על כל אחד ממעשיו היתה בלתי־נמנעת. שכן, כל הדברים האלה בבר קרו, שוב ושוב, מאז ראשית המאה. כאשר מסתכלים על המאורעות האלה, שהובילו למלחמה בה ניספו רבבות ערבים ו־700 ישראלים, ומנתחים אותם כפרשה בפני עצמה, הם נראים מגוחכים. אך כאשר מסתכלים בהם כבפרק אחד נוסף בהיסטוריה של שלושת הדורות האחרונים במרחב — הם נראים כבלתי נמנעים.
לפיכך יש צורך לבחון את ההיסטוריה הזאת, לנתח ולתפוש את משמעותה הפנימית, כדי להבין מדוע פרצה מלחמה זו — וכיצד ישפיעו תוצאותיה המדהימות על העתיד.