מסע ה״צליינים״ שיסדו את האומה האמריקאית. תנועות היסטוריות גדולות כאלה, המשנות את דרכה של ההיסטוריה ואת פני כדור הארץ, יש לראות בשלמותן. אין כל טעם לנתח אותן, להפריד בין מרכיביהן, לחשוף תכונה זו או זו ולהאמין שבכך נתגלה לבן.
אך אפילו תנועה כזאת היא בתה של תקופתה ושל מקומהּ. כדי להבין את הציונות, יש לתפוס מתי נולדה והיכן.
באופן רשמי נולדה הציונות בסוף המאה שעברה, כיציר־כפיו של אדם אחד, תיאודור הרצל, עתונאי וינאי מזוקן. תמונתו, הדומה לדיוקן של מלך אשורי מתבליט קדום, תלויה מול מושבי בכנסת; הקישוט היחיד בכל אולם המליאה.
הרצל יצא לחפש פתרון למצוקת היהודים באירופה. כעתונאי בצרפת התרשם עמוקות מן הפרעות האנטישמיות שנערכו שם בימי פרשת דרייפוס. הוא הגיע למסקנה, כי היהודים לא ימצאו לעולם מקום בחברה האירופית, וכי על כן עליהם ליצור אומה משלהם. כך היתה הציונות תוצר ישיר של רוח הלאומנות באירופה של המאה ה־19.
כאשר כבש הרעיון הלאומי את הכל, כאשר גרף את העמים הנחשלים ביותר באירופה המזרחית — הוא הגיע גם אל היהודים. יהודים אלה לא היו אומה במובן הרגיל. הם לא חיו במרוכז בשטח אחד, ולא היו להם הסממנים החיצוניים המציינים כרגיל אומה. הרצל החליט לספק להם סממנים אלה באופן מלאכותי, להעניק להם קודם כל תודעה לאומית, ולאחר מכן שטח, שבו יחיו חיים לאומיים.
אפשר לומר שהציונות היתה האחרונה בתנועות הלאומיות של אירופה. היא נולדה ויצאה לדרכה בדיוק בזמן שהתנועות הלאומיות באירופה המערבית והתיכונה עברו את שׂיאָן; כאשר הלאומיות — כאחד הגילויים של תרבות המערב, כתשובה לאתגרים כלכליים ומדיניים — החלה בהדרגה ליהפך לתופעה שאבד עליה הכלח, לאנכרוֹניזם.
בכל רחבי אירופה המזרחית, החלק הנחשל ביותר של אירופה, החלו להרים את ראשן תנועות לאומיות חדשות ותוקפניות. פולנים, צ׳כים, סלובקים, סרבים, קרואטים, ליטאים ורבים אחרים, שאפו למעמד לאומי ולעצמאות, כשכל עם חולם על מדינה לאומית הומוגנית משלו, שבה תשלוטנה בכיפּה שפתו ותרבותו.
במדינות לאומיות חדשות אלה, שלא קמו עדיין, לא היה מקום ליהודים.
הם לא היו שייכים. הם היו שונים. על כן היה טמון כוח משיכה רב ברעיון שהיהודים יעזבו שטחים אלה ויקימו מדינה לאומית משלהם.