חופשי תוך מגע מיסתורי עם אמא־אדמה. ליצור חברה ללא אדונים וללא עבדים, שבה כולם יהיו שווים, שלא יהיה בה עשיר או עני. לעשות את כל זאת במדינה משלך, במולדתך שלך. ללכת בעקבות הגיבורים העתיקים של עמך, להחיות את מלכות ישראל, לחיות במקומות שבהם התרחשו המאורעות המופלאים של התנ״ך. זה היה החלום.

היה זה חלום כה יפה, כה בסיסי, כה ממשי, עד שמשך אליו את הטובים ביותר, את ההרפתקנים ביותר, מכל רחבי אירופה המזרחית, אל הפיגה הנידחת של האימפריה התורכית, שנקראה פלסטינה.

היתה זאת תנועת שיחרור מפוארת, טהורה ופשוטה, ששאפה ליצור חברה חופשית מכל מאבק, זולת המאבק עם נפשה שלה.

ורק עובדה קטנה אחת נשכחה לגמרי בכל ההתרגשות: פלסטינה לא היתה ארץ ריקה.

★ ★ ★

תולדות הציונות מתחילות בספר קטן, שכתב הרצל בהתרגשות קדחתנית, ושנתפרסם בפברואר 1896. הוא קרה לו ״דר יוּדנשטאט״, ״מדינת היהודים״ בגרמנית. הוא פגע בהמוני היהודים באירופה כמו ברק. בבואו בדיוק בשעה הנכונה, בדיוק במצב־הרוח הנכון, בספקו תשובות לשאלות שניקרו בכל לב, היה זה אחד מאותם מיסמכים מעטים ששינו את פני ההיסטוריה האנושית. בספר זה שׂירטט הרצל תוכנית שלמה ומפורטת של המדינה היהודית העתידה לקום. הוא הכיל פרקים על ״מגורי עובדים״, ״רכישת אדמות״, ״פועלים בלתי מקצועיים״. הוא תיאר מה תהיה צורת הדגל, הוא קבע הנחיות למימון התוכנית וטיפל בנושאים רבים אחרים.

אולם בספר כולו לא מוזכרת אף פעם אחת העובדה שארץ־ישראל מאוכלסת ערבים. המילה ״ערבי״ אינה מופיעה בספר כלל.

עד כמה שהדבר נראה מוזר, היתה להרצל בכל זאת סיבה סבירה לכך. כאשר חלם הרצל על מדינתו שתקום, הוא לא חשב על ארץ מסויימת. הוא שׂירטט תוכנית לבית לאומי שיכול היה לקום בכל מקום — בארגנטינה, בקנדה, באוגנדה. רק בשלב האחרון של כתיבת הספר שוכנע הרצל, שהרעיון של ארץ־ישראל עשוי להעניק לתוכנית המדינה היהודית את הדחף הריגשי הדרוש. משום כך הכנים לספר קטע קצר, הנראה כאילו הודבק לתוכו בחיפזון וברגע האחרון.

קטע זה אומר:

40