״האם יש להעדיף את פלסטינה או את ארגנטינה? החברה תקח מה שיתנו לה, ומה שדעת־הקהל של עם היהודים תרצה בו.
״ארגנטינה היא אחת הארצות המשוּפעות ביותר באוצרות־טבע בעולם, בעלת שטחי ענק, אוכלוסיה דלילה ואקלים מתון...
״פלסטינה היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת. שמה בלבד היה מהווה קריאת איסוף אדירה ומרגשת לעמנו. אילו נתן לנו הוד מלכותו הסולטן את פלסטינה, יכולנו לקבל על עצמנו את האחריות להסדר ענייני־הכספים של תורכיה בכללותם. למען אירופה היינו מהווים שם קטע של החומה מול אסיה, היינו ממלאים שם תפקיד חיל החלוץ של התרבות נגד הברבריות. כמדינה ניטראלית היינו נשארים קשורים עם כל אירופה, שהיתה צריכה לתת ערובה לקיומנו. אפשר היה למצוא מעמד אקס־טריטוריאלי לפי משפט העמים למקומות הקדושים לנצרות. היינו מהווים את משמר הכבוד למקומות הקדושים, והיינו ערבים בקיומנו למילוי חובה זו. משמר כבוד זה היה מהווה את הסמל הגדול לפתרון בעיית היהודים, אחרי 18 מאות שנים רבות עינויים.״
זהו הקטע כולו. ״חומה נגד אסיה״, ״חיל החלוץ של התרבות נגד הברבריות״ — מילים אלה, שנכתבו אולי בלי מחשבה רבה, הן רבות־משמעות ביותר. ברור כי הרצל לא הירבּה עד אז לחשוב על ארץ־ישראל כעל ארץ מוחשית. יתכן שידע אך מעט עליה, על אוכלוסיה, על חשיבותה הגיאופוליטית. הפסוקים שכתב היו רק הדים בלתי מודעים של רוח הזמן.
בקונגרס הציוני של 1931 נאם חיים וייצמן, מי שנבחר לאחר מכן לנשיאה הראשון של ישראל, נאום שבא לנמק את התנגדותו להצעה כי ייקבע בפירוש שהמטרה הסופית של הציונות היא להקים מדינה יהודית. בנאום זה תיאר בצורה מאלפת את התפתחותו של הרצל.
״בולטת לעין העובדה,״ אמר וייצמן, ״כי את התפיסה בדבר המדינה היהודית יש למצוא [בהכרזות השונות של הרצל] אך ורק בספר 'מדינת היהודים׳, אשר בזמן כתיבתו לא היה, כידוע, ברור כלל שהרצל מתכוון לארץ־ישראל אשר בה התגשמות תוכניתו היא ודאית ביותר.״ להיפך, טען וייצמן, ״הרצל חשב על הצעת ארץ־ישראל כעל תוכנית אקדמית ונטה לדחותה במישאלה חסוּדה שאינה
ראויה לתשומת לב יתרה. אין כל ודאות, כי נשא את חזון מדינת היהודים בארץ־ישראל דווקא. כל סיגנון ספרו נותן יסוד להניח, כי שעה שכתב את הספר חשב על ארץ אחרת [ארגנטינה] ואת ההערה