על ארץ־ישראל, בתור אפשרות שנייה, צירף לאחר מכן, בוודאי כדי לעשות נחת רוח לידידיו הציונים.״

וייצמן מציין, כי בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, כאשר הרצל הצטרף באופן מוחלט לתנועה הציונית ו״בזה קיבל את רעיון ארץ־ישראל כארץ התהייה היהודית, נעלמה לגמרי מתוכניתו הנוסחה בדבר מדינה יהודית.״ באותו קונגרס קיבלו הרצל והתנועה הציונית את הנוסחה ״לייסד בארץ־ישראל בית לעם היהודי, מובטח על פי משפט העמים.״

היו אלה ימי הגאות של האימפריאליזם, מילה שאז לא הפכה עדיין למילת גנאי, מונח נרדף לניצול ולדיכוי. היה זה עדיין רעיון עטור תהילה, אפוף אידיאליזם. האנשים העריצו את שיריו של רוּדיאָרד קיפּלינג, שפּארו את עולו של האיש הלבן. בדרום־אפריקה הפך ססיל רוֹדס לסמל האדם העליון האירופי, גיבור לכל. איש לא חלם עדיין על התעוררות אסיה ואפריקה, על הלאומנות החדשה של המזרח. האיש השחור והאיש החום לא היו אלא ״ילידים״ ברברים (שבפניהם יש להגן על התרבות), שחיו במיקרה במקומות שאליהם שלחו עמי אירופה את ספינותיהם ואת צבאותיהם, כדי להשיג את חומרי־הגלם שהיו דרושים להם לשם הזנת המהפכה התעשייתית הגדולה.

מבחינת הזמן והמקום היתה, איפוא, הציונות עם לידתה לא רק חלק מן הגל האחרון של הלאומנות האירופית, אלא גם חלק מן הגל האחרון של ההתפשטות האימפריאלית האירופית. בקרוב, מהר מאד, עמד גל זה לרדת. בפחות מעשר שנים עמדו היפנים הצבעוניים להנחית מפלה ניצחת לרוסים, ולהביא את הקץ על תקופת העליונות הבלתי מעורערת של הגזע הלבן בעולם.

איתרע מזלה של הציונות, שהיא נולדה קרובה מדי לפרשת הדרכים — היא אחרה במאה שנה את ההזדמנות ליהנות מתנועת ההתפשטות האירופית הגדולה, והיא הקדימה ב־30 שנה את ההזדמנות לתפוש את עוצמת התגובה האפרו־אסיאתית להתנחלותה בארץ ערבית.

הציונים, שהתכנסו בבזל ב־29 באוגוסט 1897 לקונגרס הראשון שלהם, חשו בכל נימי נפשם שהם לוקחים חלק במאורע היסטורי יחיד במינו. חוץ מקומץ זעיר לא היה איש מבין נציגים בלתי־נבחרים אלה של העם היהודי אף פעם בארץ־ישראל. לא היה להם מושג מה המציאות בה, והדבר גם לא היה חשוב להם. לא המציאות עמדה לנגד עיניהם, אלא העולם החדש, שהם התכוונו לבנות, ושאותו הם יכלו לדמיין לעצמם רק מבעד לערפל החלומות. המציאות היחידה אותה ידעו היתה זו שממנה רצו לברוח —

42