המציאות של אירופה המזרחית, על הפוגרומים שלה, על ההפליות שלה, על תחושת האסונות העלולים להתרחש. מסיבה זו לא התמודדו הציונים הראשונים עם הבעיות המוחשיות שהמתינו להם בארץ־ישראל. הם ידעו במעורפל שחיים שם כמה אנשים; הם חשו מן הסתם שיהיה צורך לעשות משהו בעניין זה בבוא המועד; אך כל זה נראה בלתי חשוב באותה תקופה הרת־גורל.
הרצל עצמו ביקר בארץ־ישראל בפעם הראשונה זמן רב אחרי שכתב את ״מדינת היהודים״ ואחרי שכינס את הקונגרס. בבואו לארץ בשנת 1898 לא היתה מטרתו העיקרית, כפי שאפשר היה לצפות, ללמוד להכיר את המקום שבו עתיד היה רעיונו להתגשם, אלא לפגוש את הקיסר הגרמני וילהלם השני על רקע דרמתי מתאים. אך נראה שבאותו זמן עלה על דעתו שיש למצוא בתוכניתו הגדולה מקום כלשהו גם לילידים הערבים. בספרו השני, ״אלט־נוי־לנד״, הארץ הישנה־חדשה, מופיע אפנדי ערבי אחד בשם ראשיד ביי, המאושר לחיות בחברה יהודית, והמשפיע מחמאות על היהודים בגלל החלטתם האידיאליסטית להעניק לילידים שוויון מלא, אחרי כל אשר סבלו הם עצמם.
לא פעם תמהתי מה היתה דמות הציונות לו היה הרצל לא עיתונאי וינאי אלא חנווני בשוקה של דמשק. האם היתה הציונות מבינה בעוד מועד שארץ־ישראל היא חלק ממרחב גדול המאוכלס ערבים? האם היה נמצא בתחילה פתרון כלשהו לבעיית דו־הקיום עם העם שחשב את הארץ למולדתו? אך אלה הן, כמובן, מחשבות בטלות. הרצל לא יכול היה להיות אלא יהודי אירופי, מכיוון שכל רעיונו היה תגובה על אתגר מסויים שנבע מן התנאים באירופה. ולולא חי הרצל כלל, היתה המצוקה הגדולה של יהדות מזרח אירופה מעלה מתוכה נביא אחר, שהיה מספק תשובות דומות.
דבר זה הועמד במבחן מעשי. הרצל מת משבץ הלב ב־3 ביולי 1904, בגיל 44. בסוף חייו הקצרים, כשהתייאש נוכח כשלונו להשיג צ׳רטר להקמת בית לאומי יהודי בארץ־ישראל, נשא הרצל את עיניו אל אזורים אפשריים אחרים. במשך כמה זמן התרכזה תשומת לבו באזור אל־עריש בצפון סיני — אחד השטחים שנכבשו ע״י צה״ל במלחמת ששת הימים. כשנראה שתוכנית זו אינה מעשית, מפאת המחסור במים באותו אזור, הוא צידד בקבלת הצעה שהציעה ממשלת בריטניה ב־1903 ליישב יהודים בשטח של שלושת אלפים מילין מרובעים באוגנדה דווקא. עמדתו זיעזעה את המוני הצעירים במזרח אירופה, והיא נדחתה בבוז. (אפשר לשאול מה היתה צורת המלחמה האחרונה, אילו עמדה ישראל אוגנדאית מול חומת השינאה של אפריקה