פרק 4
סרט אמריקאי ישן, המתאר את מלחמותיהן של חברות־
הרכבת הראשונות זו בזו, מראה כיצד מתחילות שתי רכבות, ובתוכן שכירי־החרב של שתי קבוצות־הון יריבות, לזוז מכיוונים מנוגדים על אותה מסילה, זו לקראת זו, כשפניהן אל התנגשות בלתי נמנעת.
משהו מעין זה התרחש בארץ־ישראל. שעה שנביאי הציונות הראשונים כתבו את ספריהם באירופה המזרחית, חלמו משוררים ומשכילים ערביים חלום משלהם: החלום של התעוררות האומה הערבית, על פריקת עולו של התורכי האכזר, של תחיית תפארת ימי קדם.
יהודי בשם משה הס כתב ספר בשם ״רומי וירושלים״, שקדם לציונות, בשנת 1862. כעבור שש שנים, בשנת 1868, השמיע המשורר הערבי איברהים יאזג׳י, בכינוס סודי של אגודה שקראה לעצמה ״החברה הסורית המדעית״, את הקריאה המלהיבה: ״קומו, הוי ערבים, והתעוררו!״ ב־1880 הופיעו על קירות ביירות כרזות מהפכניות שתבעו עצמאות לסוריה (ובכללה ארץ־ישראל) ושעליהן התנוססה הסיסמה: ״בכוח החרב תוגשמנה מטרות רחוקות, בחרב טמונה ההצלחה.״ כעבור שנתיים, ב־1882, פירסם לאו פינסקר את ספרו ״אוֹטוֹאֶמנציפציה״, תמרוּר נוסף בדרך אל הציונות.
בעוד המשכילים היהודים הצעירים מתכנסים באספות קדחתניות בכל רחבי אירופה התיכונה והמזרחית, כדי לתכנן את חייהם החדשים בארץ־ ישראל, קיימו קצינים ערביים בצבא התורכי ומשכילים ערביים בביירות ובדמשק פגישות חשאיות, כדי לקשור קשרים נגד התורכים ולבקש דרכים להשגת העצמאות הערבית.
אף לאחד משני הצדדים לא היה המושג הקלוש ביותר על קיומו של הצד האחר.
כאן שוב מזדקרות כמה משאלות ה״אילו״ הגדולות של ההיסטוריה. מה היה קורה אילו הזדהו הציונים עם המהפכה האפרו־אסיאתית, בחזותם מראש שזו תהיה המהפכה הגדולה של המאה החדשה? אילו ראו את עצמם כעם שמי עתיק החוזר למולדתו, כשהוא חדור רגש אחווה אל שאר העמים