השמיים השוכנים במרחב ? אילו הפכו את עצמם למנהיגי המהפכה הלאומית הגדולה של המרחב, ראש החץ של המאבק המרחבי בשלטון הזר ובאימפריאליזם?
כעבור דור עשוי היה הדבר לקרות. אולם בפרום המאה ה־20 לא היתה הלאומיות הערבית אלא זרע חבוי במעבה האדמה, שהמתבונן השטחי לא הבחין בקיומו, ובוודאי לא משקיף שהביט בנוף הארץ מאירופה הרחוקה.
★ ★ ★
הלאומיות הערבית היתה רעיון פשוט. לא עמדו בפניה בעיות מסובכות ללא שיעור, כשם שעמדו בפני הציונות. לא היה צורך להזיז עם, ליצור שפה חדשה, לארגן חברה חדשה. הערבים חיו, לפחות, בארץ משלהם, עיבדו את אדמתם שלהם עצמם, אפילו היו משועבדים למושלים ולחיילים של אימפריה קולוניאלית מנוונת. לא היה מוטל עליהם אלא להתקומם נגד אדוניהם התורכים העותומניים, לשחרר את ארצותיהם ולהקים מדינה ערבית גדולה אחת או שורה של מדינות ערביות.
מאות בשנים היתה החברה הערבית קפואה ומאובנת. כוח החיות, שהמריץ את הערבים לפרוץ מן המדבר, להקים אימפריה ערבית גדולה וליצור תרבות ערבית מפוארת, נתדלדל מזמן. היה דרוש דחף חדש, כדי לשוב להפוך את הערבים לגורם חי בהיסטוריה. את הדחף הזה סיפקה הלאומיות.
הלאומיות היא, כמובן, ביטוי מובהק של רוח תרבות המערב. באמצם לעצמם את הרעיון הלאומי, קיבלו עמי אסיה ואפריקה את דרך החיים המערבית, כדי לשוב לכבוש להם מקום בעולם שבו שלטו תרבות המערב, הטכנולוגיה של המערב והמערכות הצבאיות של המערב.
הציונות היתה, כפי שראינו, התנועה הלאומית האחרונה שנולדה במים־ גרת התרבות המערבית. הלאומיות הערבית, שנולדה באותה עת, היתה אחת התנועות הלאומיות הראשונות שנולדו מחוץ למיסגרת זו. אחרי שמילאה את תפקידה באירופה והפכה שם מיושנת, החלה הלאומיות במיצעדה ההיסטורי על פני המדבריות והג׳ונגלים והערבות של אסיה ואפריקה.
בראשית המאה הזאת חיו כחצי מיליון ערבים בארץ־ישראל שממערב לירדן. האוכלוסיה היהודית, שהגיעה ב־1882 ל־24 אלף, עלתה ל־50 אלף בסוף המאה ול־85 אלף ערב מלחמת העולם הראשונה. שתי האוכלוסיות