הביטו זו בזו ברגשות מעורבים, בלי לדעת איך להתייחם זו אל זו, והם תימרנו כשני מתאבקים לפגי התחרות.
המתנחלים היהודים בכפריהם המבודדים, המוקפים כפרים ערביים, התנדנדו בין יחם של ידידות ושיתוף־פעולה לבין מדיניות של נוקשות וזילזול. מדי פעם, לאחר שגל אחד של מתנחלים התרגל לסביבה, למד את שפת הערבים ומנהגיהם, יצר מגע עם הכפרים השכנים והעסיק עובדים ערביים, הגיע גל חדש של עולים ממזרח אירופה, שהפרו את היחסים העדינים, לקחו לעצמם את מקומות העבודה של הערבים בכפרים היהודיים, והפיצו את הדעה שהערבים מכבדים רק את שפת הכוֹח.
אותו דבר פחות או יותר, קרה בצד הערבי. לעיתים היו מוכתרי הכפרים מתייחסים אל המושבות היהודיות בידידות, בידעם כי הדבר יביא להם יתרונות כלכליים. למחרת היום היו ערבים אחרים מאשימים אותם בסיוע לחדירתם של זרים, הזוממים לגזול את הארץ כולה.
מפעם לפעם פרצו מריבות על חלקות אדמה, על בארות ועל עבודה. מריבות שהרעילו את האווירה. קטטות כאלה היו בקרב הערבים דבר שבשיגרה, אך הן הפריעו ליהודים, שהורגלו באירופה למנהגים אחרים. חדירותיהם של הבדואים, שנהגו מאז שחר ההיסטוריה להתקיף מדי פעם את הכפרים של ארץ־ישראל, החמירו את המצב עוד יותר.
אבל בסך הכל לא התפתחה איבה אמיתית. רוב המתנחלים היהודים ראו בערבים חלק מן הנוף, ללא משמעות רבה, אנשים שאפשר היה לשכרם כפועלים מקריים, או שהביאו את הירקות העירה. רוב הערבים ראו ביהודים, מן הסתם, תוספת מוזרה לנוף, מעטים מכדי לשנות את המצב שינוי יסודי. רק כאשר החלה מערכת היחסים מגיעה אל המישור המדיני, התחילו להתגבש דפוסי העתיד.
בראשית המאה רווחו רוחות חדשות באימפריה התורכית. הסולטן התורכי עבד־אל־חמיד, שחזה מראש כי הלאומנות תביא לפירוק הממלכה הרב־לאומית של העותומנים, ושעל כן דיכא באכזריות כל ביטוי לאומני של הערבים, הודח בהתקוממות ״התורכים הצעירים.״ אלה היו לאומנים תורכיים.
הצלחת ״התורכים הצעירים״ הפיחה תקווה בלב הלאומנים הערבים. הם האמינו כי המהפכנים התורכיים ישנו את מיבנה האימפריה העותומנית, ויתנו לערבים לפחות מיסגרת כלשהי למימשל עצמי ולביטוי ישותם הלאומית.
תקוות אלה התבדו במהרה. האלופים והמדינאים התורכיים, שנטלו