קשה להעריך כיום את מידת החשיבות שיש לייחס להשקפות אלה ולמנהיגים אשר דגלו בהן. יתכן שהיו מיעוט. אין כל ודאות בכך, שהתנועה הלאומית הערבית היתה מקבלת רעיונות כאלה אילו דגלה בהן התנועה הציונית. האמת הפשוטה היא, שמעולם לא עמדה לפני הצורך להחליט החלטה כזאת, שכן ההנהגה הציונית באירופה לא הציעה מעולם הצעה מעשית בכיוון זה.
עד מלחמת העולם הראשונה, שיצרה מצב חדש לגמרי, לא היתה הגישה הערבית חד־משמעית. בוודאי לא היתה התנגדות תקיפה וברורה לעליית היהודים ולהתנחלותם, לא בדרכים מדיניות ולא בהתנגדות אלימה. תורם של אלה בא מאוחר הרבה יותר. נראה, איפוא, שעד מלחמת העולם הראשונה עוד היתה קיימת אפשרות ממשית לשילוב הציונות והלאומיות הערבית בתנועה גדולה אחת — אפשרות שלא נבחנה מעולם, גם לא נבדקה ברצינות.
כשמנתחים תקופה זו, ופרקים דומים אחרים בדברי ימי ארץ־ישראל לאחר מכן, יש לקחת בחשבון שהיוזמה היתה חייבת לבוא מצד הציונים, כיוון שהם היו הכוח החדש בזירת ארץ־ישראל. הציונים הם שפעלו, הערבים הגיבו. הציונים, הם הם שהיו חייבים לבחור בין הדרכים האלטרנטיביות. והם עשו זאת — לעתים קרובות בהכרה מלאה, אך לעתים קרובות יותר שלא בהכרה — בעוד שהערבים, בהתקלם בגורם חדש וזר זה, יכלו רק להגיב על מצבים שלא הם יצרו אותם.
אבל כשסוקרים את המאורעות מפרספקטיבה היסטורית, קשה להאשים את הציונים האשמה של צדק. הם היו עסוקים ללא שיור במאבקם רב הגבורה לקנות אחיזה בארץ חדשה, להפוך משכילים צעירים לאיכרים העובדים עבודת פרך, ליצור את העובר הראשון של כוח מזויין להגנה עצמית, להילחם בקדחת וברעב. הם ראו בבעייה הערבית דבר חשוב פחות, ואולי קיוו שאם יתעלמו ממנה, היא תיעלם מעצמה.
★ ★ ★
בעוד שאלת היחסים עם הערבים בארץ־ישראל עצמה לא זכתה לתשומת־לב יתרה, היו המנהיגים הציוניים שקועים כל־כולם במאמצים בלתי נלאים להשיג את תמיכתה של מעצמה עולמית אחת לפחות.
הרצל עצמו לא חלם מעולם על הקמת המדינה היהודית בדרך של יצירת עובדה מוגמרת. מושגיו היו שאובים מנסיונם של המפעלים ה-