פלמרסטון כתב לשגרירו באיסטנבול: ״בקרב היהודים הפזורים באירופה שוררת בשעה זו הדעת החזקה שמתקרב הזמן לשיבת אומתם לארץ־ ישראל ... העם היהודי, אם יחזור בהסכמתו, בחסותו ובהזמנתו של הסולטן׳ יהווה מחסום לכל מזימה זדונית עתידה של מוחמד עלי (שליט מצרים) או יורשו... עלי להורות להוד מעלתך להמליץ בתוקף (בפני הממשלה התורכית) להושיט כל עידוד צודק ליהודי אירופה לשוב לארץ־ישראל.״ היו אלה אותן הטענות בדיוק שהרצל ויורשיו השתמשו בהן כעבור 60 שנה ויותר. מוחמד עלי היה, במידה מסויימת, מבשר התנועה הלאומית הערבית המודרנית.
ב־17 באוגוסט, 1840, הופיע בעתון הלונדוני ״טיימס״ מאמר ראשי שהמליץ על תוכנית ״לנטוע את העם היהודי בארץ אבותיו.״ תוכנית זו הציע לורד אשליי (שהפך אחרי כן ללורד שפטסברי), גם הוא אישיות בריטית ראשונה במעלה. הוא הציע שזכויות הקהיליה היהודית ״תובטחנה על־ידי הגנתה של מעצמה אירופית.״ לא קשה לנחש לאיזו מעצמה התכוון בעל התוכנית.
הרצל נפטר בלי שיזכה לראות בהגשמת מטרתו בארץ־ישראל — או בסיני, או באוגנדה. במשך כמה שנים לא צצו הזדמנויות חדשות. הספינה הציונית עמדה, כשמפרשיה רפויים ללא רוח.
לפתע פרצה הסערה הגדולה. מלחמת העולם הראשונה הפכה את הציונות לגורם במדיניות העולמית.
★ ★ ★
ב־2 בנובמבר 1917 השיגו הציונים את המטרה שלמענה פעלו מאז היום הראשון של התנועה. הם קיבלו את הצ׳רטר המיוחל.
ספרים רבים נכתבו על הצהרת בלפור, שבה הבטיחה ממשלת הוד־מלכותו לכונן בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל. הובאו סיבות רבות ומשונות: הזיקה העמוקה של הבריטים לתנ״ך, הצורך לרכוש את אהדת יהודי אמריקה כדי למשוך את ארצות־הברית לתוך המלחמה בצד מדינות הברית, המאמץ למנוע בעד יהודי רוסיה מעבור למחנה הבולשביקים ולפרוש מן המלחמה, אפילו הרצון להעניק פרם לד״ר חיים וייצמן על שרותיו כמדען למאמץ המלחמה הבריטי.
יתכן כי יש אמת כלשהי בכל הסיבות האלה. אולם בעיקרה היתה הצהרת בלפור ברית פשוטה בין בריטניה הגדולה והציונות לגבי עתיד ארץ־