ישראל. תמורת העזרה הבריטית להרפתקה הנחלנית הגדולה של הציונות, התחייבה זו מצידה לספק לבריטניה עילה מוסרית נשגבת לשמירת ארץ־ ישראל בתחום האימפריה שלה, בניגוד להתחייבותם של הבריטים כלפי הצרפתים והערבים.
(על פי הסכם שהושג בין פ. ז׳ורז׳ פיקו בשם צרפת וסר מארק סייקס בשם בריטניה, שאושר רשמית באגרות שהוחלפו בחודשים אפריל ומאי, 1916, בין צרפת, בריטניה ורוסיה, הובטחה סוריה לצרפת, ואילו עירק ועבר־הירדן, יחד עם ארץ־ישראל הדרומית, הובטחו לבריטניה. אולם בארץ־ישראל הצפונית והתיכונה, חוץ ממפרץ חיפה׳ אך יחד עם ירושלים, יפו ועזה, היה צריך לקום איזור בין־לאומי. לאחר מכן, לבקשת סר מארק סייקס נפגשו בפברואר 1917 כמה מנהיגים ציוניים, בראשותו של נחום סוקולוב, עם ז׳ורז׳ פיקו הצרפתי וניסו לשכנע אותו להסכים להכללת ארץ־ישראל כולה באזור הבריטי).
צרפת הפכה יריבתה הגדולה של בריטניה במרחב. היה זה חיוני לבריטניה לצמצם את ההשפעה הצרפתית שם ולחזק את אחיזתה בארץ־ישראל המערבית והמזרחית, שחשיבותה גברה לא רק כבסיס להגנת תעלת סואץ, אלא גם כנתיב מעבר לנפט העירקי אל הים התיכון.
שום דבר לא גרם מעולם מרירות כה רבה בעולם הערבי כמו הצהרת בלפור. הערבים עודם רואים בה מעשה בגידה של צביעות, הפרה של הבטחות שניתנו באותה עת לערבים. אמונתם העמוקה שישראל היא תוצר של הקולוניאליזם, יצירת כפיהם של האימפריאליסטים, מקורה בהצהרת בלפור. אולם זוהי אי־הבנה. ודאי, בריטניה ניצלה את הציונות לטובת ענייניה הקולוניאליים. אך הציונים מצדם ניצלו אותה לקידום מטרתם שלהם. הפירות שקצרו הבריטים מברית זו היו חולפים. הפירות שקצרו הציונים היו בני קיום.
עם הצהרת בלפור התגבש הדפוס הסופי של מערכת היחסים בין הציונות והערבים. היתה זאת פרשת ״התורכים הצעירים״ במהדורה חדשה, והפעם ברורה הרבה יותר. הערבים ראו המוני מתנחלים זרים שנהרו אל ארצם — העלייה השלישית, שופעת המרץ, שהקימה קיבוצים בכל רחבי הארץ. הם ראו מישטר קולוניאלי חדש, בראשותו של נציב עליון יהודי שנשלח מבריטניה, סר הרברט סמואל, שהגיש עזרה פעילה להתנחלות. זו הפעם הראשונה הם אחזו בנשק כעם. כך החלה סידרת ההתנגשויות המזוינות אשר מלחמת ששת הימים לא היתה אלא סיבוב נוסף בה — הסיבוב השביעי או השמיני במניין. כדי להגן על עצמו, הקים הישוב העברי, שהפך