לורנס שנא את הצרפתים שינאה לוהטת. הרעיון של יצירת ממלכה ערבית בסוריה, שמלכה יהיה ידיד הבריטים, לא נועד רק להגשים את חזונו הפרו־ערבי של לורנס. הוא היה גם תכסיס מחובם לגזול מצרפת את המושבות המזרח־תיכוניות שהובטחו לה בהסכם סַייקס—פּיקוֹ.
אולם הערבים, שאהבתם והערצתם את לורנס מעולם לא הגיעו לממדים שהיה רוצה בהם, לא ראו כלל צורך לבחור בין שתי רעות אימפריאליסטיות. הם רצו את סוריה כולה, ובכללה ארץ־ישראל (שנקראה, בפיהם, סוריה הדרומית) כממלכה עצמאית. כאשר כינסו קונגרס לאומי גדול בדמשק, סברו כמה ממנהיגיהם שכדאי לבקש הסכם עם הציונים, כדי לשלב את מאמצי הערבים והיהודים גם יחד למען שיחרור המרחב.
אותה שעה ניסה לורנס־איש־ערב לשלב את השפעת הערבים והציונים לטובת שלטון בריטי בלעדי במרחב. הוא יזם סדרת פגישות רומנטיות בין וייצמן לפייסל, במגמה להעמיד בפני ועידת השלום עובדה מוגמרת של הסכם יהודי—ערבי.
להלכה יכלה ההנהגה הציונית, באותה עת, לכונן ברית בין הציונות והתנועה הלאומית הערבית. מצב הרוח היה נאות והערבים יכלו עדיין לפרש את הצהרת בלפור בדרך אחרת. אחד מחשובי המנהיגים הסוריים הציע לציונים באופן רשמי מדינה ארץ־ישראלית אוטונומית, כחלק מ־ פדרציה סורית תחת שלטון הכתר הסורי (כעבור 30 שנה, ערב הקמת מדינת ישראל, הציע אחיו של פייסל, המלך עבדאללה, כמעט אותה הצעה עצמה לשליחי ההנהגה הציונית).
אולם ההנהגה הציונית, שעברה סוף־סוף לארץ־ישראל בראשית 1918, לא היתה מוכנה מבחינה נפשית לרעיון כזה. לאיש מחבריה לא היתה ידיעה כלשהי על התנועה הלאומית הערבית. הרעיון שיש להתנגד לאימפריאליזם הבריטי בוודאי היה נראה להם, באותם הימים, כמגוחך.
הדרך השניה, זו שהוצעה על־ידי לורנס וידידיו, נראתה יותר מושכת. קויימו מגעים עם פייסל. הנסיך הערבי — טיפוס של ראש שבט מדברי שעולם הקנוניות של הדיפלומטיה הבין־לאומית עורר בו מבוכה — התייחס באהדה לרעיון של קהיליה יהודית בארץ־ישראל תחת שלטון הכתר שלו. בעולמו השבטי היתה ממשות רבה למושגים של גזע, והוא ייחם חשיבות לעובדה שהיהודים הם בנים אמיתיים למשפחת הגזע השמי. אחת מאיגרותיו, שממש לא תיאמן כיום, נועדה להביע התנצלות על אי יכולתו לקחת חלק בוועידה ציונית, מסיבות טכניות בלבד. הוא אמר בה, שוועידות כאלה הן חשובות לקידום ההבנה בין ״שני העמים הקשורים איש