ברעהו בקשרים עתיקים.״

בשלוֹשה במַרס, 1919, כתב פייסל מכתב, על נייר המכתבים של משלחת חדג׳ז בפרים, שהיה מופנה למנהיג הציוני האמריקאי, פֶליקס פרנקפוּרטר. נאמר בו בין השאר:

״אנו יודעים שהיהודים והערבים הם בני־דודים מבחינה גזעית, ושסבלו שניהם מדיכוי בידי כוחות חזקים מהם. מיקרה חיוני הוא שאפשר להם לצעוד בצוותא את הצעד הראשון לקראת הגשמת מטרותיהם הלאומיות.

״אנו הערבים, ביחוד המשכילים שבינינו, רוחשים אהדה עמוקה ביותר לתנועה הציונית... נעשה כמיטב יכולתנו, במידה שזה תלוי בנו, לעזור לקבלת (הצעות התנועה הציונית לוועידת השלום). אנו נקדם את פני היהודים החוזרים הביתה בכל לבנו.

״... אנו משתפים פעולה למען הרפורמה והתחיה של המזרח הקרוב, ושתי תנועותינו משלימות זו את זו. התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית. תנועתנו שלנו היא לאומית ולא אימפריאליסטית. בסוריה יש מקום לשנינו. אכן סבורני, שאף אחד משנינו אינו יכול לנחול הצלחה אמיתית בלעדי האחר.

״אני צופה, ובני עמי צופים יחד עימי, לקראת עתיד שבו נעזור אנחנו לכם ותעזרו אתם לנו, כך שהארצות, ששנינו מעוניינים בהן, יתפשו שוב את מקומן בחברת עמי התרבות בעולם.

״שלך בכנות,

פייסל.״

חודשיים לפני כן, ב־3 בינואר, נחתם החוזה המפורסם בין וייצמן לבין פייסל, בחסותו של לורנס. בדברי המבוא שלו הוא הכיר ב״קירבה הגזעית והקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים והעם היהודי״, וביטא את האמונה ש״הדרך הבטוחה ביותר להגשמת שאיפותיהם הלאומיות היא שיתוף הפעולה ההדוק ביותר ככל האפשר.״

החוזה הבטיח את תמיכת ההסתדרות הציונית במדינה ערבית גדולה, ותמיכת הערבים במדינת ארץ־ישראל, שתהיה מבוססת על הצהרת בלפור. נאמר בו ש״יינקטו כל הצעדים הדרושים כדי לעודד ולהמריץ עלייה יהודית לארץ־ישראל בממדים גדולים, וליישב את העולים היהודיים על האדמה בהקדם האפשרי.״ יש משמעות רבה לסעיף הקובע שכל מחלוקת העלולה להתעורר בין הצדדים תועבר לבוררות הממשלה הבריטית.

58