שקראו, ביום מתן פסק־הדין: ״שחררו את הורגי מוֹין!״ גם זאת יכלה להיות התחלה לדרך חדשה.
אולם רק מעטים מבין ממשיכי דרכו של שטרן חשבו את עצמם ללוחמים באימפריאליזם בתור שכזה, או אף התייחסו ברצינות לאפשרות הקמתה של ברית אנטי־אימפריאליסטית גדולה של עברים וערבים. בלב ההנהגה הציונית וכל שאר הגופים והפלגים הציוניים לא עלה רעיון זה כלל. אחרי שהשתכנעו כי שוב לא יתכן שיתוף פעולה נוסף בין בריטניה והציונות, הם חיפשו בעל ברית זר אחר. הם מצאוהו בדמותה של מעצמה בעלת עוצמה רבה עוד יותר: ארצות־הברית.
מאז אמצע שנות הארבעים, הפכה ארצות־הברית לבעלת הברית העיקרית של הציונות. רק למשך זמן קצר, ב־1947, הצטרפה ברית־המועצות לברית זו, בעיקר מפני שהעדיפה מדינה יהודית על בסיס צבאי בריטי, שעלול היה ליהפך בנקל לבסיס טילים נגד ברית־המועצות. בנסיבות אלה החליטה עצרת האו״ם על חלוקת ארץ־ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. המדינה הערבית הפלסטינית לא קמה, בגלל יומרותיהן וקנוניותיהן של המדינות הערביות השכנות. מדינת ישראל הוקמה בכוח הנשק, מול פני התנגדות חריפה.
הקמת מדינת ישראל לא שינתה את אופיו של מעגל הקסמים הערבי—ציוני. האיום המתמיד והגובר של צבאות ערב המקיפים את המדינה, שלא הסתירו מעולם את שאיפתם להשמיד את המדינה היהודית ב״פלסטין הכבושה,״ הכריחה את ממשלת ישראל לכרות ברית עם מעצמה זרה גדולה ככל האפשר. הברית בין ישראל וארצות־הברית, שנמשכה בהפסקות קצרות, הפכה גורם מרכזי במרחב. במשך זמן קצר האפילה עליה הברית הצבאית בין ישראל וצרפת. בעומדם מול מלחמת השיחרור האלז׳ירית, ובהאמינם בתמימותם כי זוהי תוצאה של קנונייה מצרית, החליטו הצרפתים לפתוח חזית שנייה בעזרת הישראלים. ממשלת ישראל שמחה לקראת ההזדמנות לנצל את הצרפתים למטרותיה שלה ולרכוש מהם את הנשק הדרוש לפתיחת מלחמת־מנע נגד מצרים. כך נולדה ההרפתקה הישראלית־ צרפתית־בריטית המשותפת נגד מצרים ב־1956. ישראל נחלה נצחון מזהיר, שמרה על כמה מפירותיו, אך תוך כדי כך אישרה את אמונתם של הערבים, כי היא מדינה השואפת להתפשטות טריטוריאלית והזוממת מזימות אימפריאליסטיות ומשרתת אותן.
אחרי שיחרור אלז׳יריה איבדו נשואי הנוחות בין צרפת וישראל את תכליתם בעיני הצרפתים. היחסים התקררו בהדרגה, עד שהגנרל דה־גול