במלחמה, אם לאו, שתי התנועות נאלצו להילחם, להתנחל ולשמור על כיבושיהן.
הבדל אחר נעוץ בכך, שהצלבנים באו ככובשים, שהשתלטו על הארץ במיבצע צבאי גדול אחד ושהתנחלו רק אחרי נצחונם הצבאי. הציונים באו כמתנחלים, קנו אדמה דונם אחרי דונם, הקימו את נקודות ההתישבות המבוצרות וכבשו את הארץ במלחמה שהם לא רצו בה, אחרי שיצרו בסיס חזק די הצורך לקיום מדינה ריבונית.
אולם שני הבדלים אלה, תהיה חשיבותם אשר תהיה, הם כאין וכאפס לעומת הדמיון החותך בכיוונן הכללי של שתי התנועות. כמו הפלישתים לפניהם, הם באו אל הארץ ממערב, ובאופן חלקי מן הים. כל פלישה לארץ־ישראל מן הים הצריכה הקמת ראש גשר, ביצורו מחשש הסביבה, בעזרת ציוד ותגבורת המגיעים באוניות. היא יוצרת, אף שלא מדעת, גישה של עמידה מול פני מרחב עויין, הגב אל הים, שהוא הבסיס הבטוח. במקביל היא יוצרת בקרב תושבי הסביבה תמונה של פלישה מן החוץ מצד גוף זר, שהארץ חייבת להתגונן מפניו כמו שגוף האדם מתגונן כאשר גוף זר חודר לתוכו.
בהיסטוריה של ארץ־ישראל יש הבדל עמוק מאוד בין הפלישות שבאו ממערב לבין הפלישות שבאו ממזרח. הפלישה המקובלת של העמים השמיים, בתקופות השונות, באה מן המדבר. כזאת היתה פלישת הישראלים בימי התנ״ך, ופלישת הערבים במאה השביעית.
הפולש מן המזרח, המסתנן לארץ, המדבר שפה שמית דומה לזו של התושבים הקודמים, שגם בקלסתר פניו דומה לתושביה (שהם עצמם בני פולשים שמיים קודמים), נקלט בנקל ברציפותה התרבותית של ארץ־ישראל, שהיתה תמיד כור היתוך להשפעות שמיות שונות.
הציונים דימו לעצמם שהם באים בעקבותיהם של כובשי כנען, או של שבי־ציון אחרי גלות בבל. למעשה דמו הרבה יותר לפלישתים ולצלבנים, שדיברו שפה שונה משפת הארץ, נבדלו מן התושבים בתרבותם ובקלסתר פניהם וכבשו תחילה אחיזה בשפלה בטרם חדרו אל ההר, שהוא לבה של ארץ־ישראל. ואילו כובשי כנען היו אחרים. שפתם היתה אחד מניבי העברים והם לא נבדלו בהרבה מן הכנענים, שהיו עברים כמותם. בניגוד לתיאור האגדתי הניתן בספר יהושע, שנועד ליצור את הרושם כאילו באו בני־ישראל בגל אחד וכבשו את הארץ בסערת מלחמה חד־פעמית — קרובה האמת ההיסטורית הרבה יותר לתיאור ההפוך, שניתן בפרק הראשון של ספר שופטים. פרק זה משרטט תמונה של הסתננות ישראלית הדרגתית,