הצליחו לפתור בעייה שלא היה לה, למעשה, שום פתרון.״
בכל זאת מראה ראנסימן, שבקרב אבירי הצלב קמה מפלגה שדגלה בהשתלבות הממלכה במרחב, ושביקשה להפוך את מדינת הצלבנים לשותפה של העולם הערבי.
נדמה כי לאותו רעיון מרכזי, שאנו דוגלים בו כיום בישראל, יש סיכוי רב הרבה יותר להצלחה. כי הציונים, ובניהם הישראלים, לא סברו אף פעם שמוטל עליהם תפקיד קדוש להילחם בערבים. אדרבה, רובם מאמינים בכנות, שאיבת הערבים למדינתם נובעת מאי־הבנה מצערת. זו, כמובן, אשליה. אך עצם העובדה שאשליה כזאת יכולה אף להתקיים, מצביעה על הבדל יסודי. שום צלבן לא יכול היה להאמין אף לרגע קט שהמלחמה בין הנוצרים והמוסלמים אינה לרצון האלוהים. כך, בלי להתעלם מן ההשלכות המדאיגות הכרוכות בניתוח תקופת הצלבנים לגבי עתיד ישראל, אסור לאיש ישראלי או ערבי להרחיק לכת בהשוואה זו, עד כדי הסקת מסקנה פאטאליסטית, לחיוב או לשלילה. להיפך, השוואה זו יש לראות בה שיעור שאפשר ללמוד ממנו לקח שימושי, לשם קביעת הנחיות לעתיד. כפי שאמר לי פעם אחד מגדולי ההיסטוריונים, שעה ששוחחנו על השוואה זו: ״על הישראלים להתייחס אל ההיסטוריה של מסעי־הצלב כאל מדריך שימושי המלמד אותם איך לא לעשות את הדברים.״
★ ★ ★
ממלכת ירושלים הצלבנית דנה את עצמה לכלייה בכך שסמכה באורח לבדי על עליונות כושרה הצבאי ורוח הלחימה של חייליה. הנצחונות המופלאים של הצלבנים בשדות הקרב, שהביאו אותם עד לב מצרים, יש בהם כדי להעלים את הבעיות האמיתיות אשר קבעו את גורלם בטווח ארוך. אותן הבעיות עצמן קיימות כיום לגבי ישראל.
ללא נכונות נפשית להיות חלק מן המרחב, ללא מדיניות המכוונת להביא את עמי המרחב להשלמה עם קיומה, אין בטחון המדינה יכול להיות אלא זמני.
הצלבנים כבשו את ירושלים ביולי 1099. הם חגגו את המאורע בטבח מעורר זוועה, בהרגם את המוסלמים ואת היהודים עד כי נאלצו לחפש להם דרך בין הגוויות, והדם הגיע עד לברכיהם, כפי שתיאר זאת היסטוריון בן אותו זמן, ריימון איש אָגילָר. אחרוני הצלבנים גורשו מעכו בשנת 1291. בכל 192 השגים האלה, חרף כל שביתות הנשק, ההפוגות והפסקות־האש