ריימון, אך הוא התעקש ללוות גם בעצמו את חייליו, כשהוא נישא באפיריון. הם חשו בדרך שהובילה על פני יריחו והר נבו לעבר כרך.
״בהתקרב צבא המלך, הסיר צלאח־אל־דין את המצור, אחרי ש־
מכונותיו לא הצליחו לפגוע בחומות האדירות של המצודה. ב-4 בינואר נסוג לעבר דמשק. המלך נישא בתרועת נצחון לתוך כרך,
ואורחי החתונה היו חופשיים לחזור לבתיהם.״
על רקע מודרני יותר ואבירי פחות, ארע אותו הדבר, פחות או יותר, בחודשים מאי ויוני 1967 (חוץ מן העובדה שריינו לא נתמנה לשר הבטחון של הממלכה, ושהוא לא ערך פשיטה מן המצודה הנצורה כדי להשמיד את צבאו של צלאח־אל־דין ואת מרגמותיו לפני שאלה הספיקו לצאת להתקפה בעצמם).
כבר קרו כדברים האלה לפני מלחמת ששת הימים, ועוד יקרו כהנה וכהנה, אלא אם כן תצליח ישראל להתקבל כשותפה למרחב ולהשתלב במסגרתו. אחרת יהיה עליה להיות מוכנה גם להבא להילחם בכל יום מימי קיומה, נכונה בכל עת למלחמה טוטאלית, העלולה לפרוץ לפתע פתאום, בלי שציפו לה, כפי שארע במשבר של קיץ 1967.