ובכך לפתור את בעיית היהודים אחת ולתמיד (הם נקראו כּך על שם אירגונם ביידיש ״אַרבּייטר בּוּנד", כלומר ברית הפועלים).
הציונים נשאו בּשׂוֹרה אחרת. אין מקום ליהודים בשום מקום בעולם אלא בארץ־ישראל. הם יכולים להיות סוציאליסטים, בהחלט — אבל רק במולדתם ההיסטורית. לא הקומוניזם ולא הסוציאליזם הדמוקראטי יצליחו לחסל את האנטישמיות, שהרי זו, לפי התורה הציונית, היא תוצאה בלתי נמנעת מעצם קיומם של היהודים כמיעוט.
שלש דוקטרינות אלה היו, איפוא, סותרות זו את זו ואף אחת מהן לא יכלה לדור בכפיפה אחת עם שתי האחרות. המלחמה ביניהן היתה קשה ומרה; מה גם ששררה ביניהן התחרות חריפה. ברוסיה הצארית היו היהודים הצעירים הטירונים הטובים ביותר לכל תנועה מהפכנית. כשאחד מהם הפך ציוני, הוא אבד לקומוניזם, ולהיפך. משום כך חרגה האיבה שבין תנועות אלה מתחום הוויכוחים הרעיוניים. עד עצם היום הזה מושפעת גישתה של ברית־המועצות לישראל מן השנאה הישנה לציונות, המושרשת עמוק בעולמם הרוחני של כל הבולשביקים הקשישים ותלמידיהם. אותה שנאה, הגובלת לעתים בתופעה פתולוגית, היא טיפוסית באותה מידה לציונים הקשישים. כאשר צידדה ברית־המועצות בערבים במלחמת ששת הימים, לא היה הדבר בעיני הישראלים אלא אישור נוסף לכך שהסובייטים רוצים בהשמדת ישראל, אמונה אשר דויד בן־גוריון האמין בה כל ימי חייו.
בית־הכנסת בפלונסק היה זירת כל המאבקים האלה. ציונים, בונדיסטים, בולשביקים ורבים אחרים באו מכל קצות רוסיה להטיף ולעשות נפשות לאמונתם. המוכשרים מקרב בני המקום השתתפו במאבקים מילוליים אלה. הטוב שבנואמים המקומיים היה בנו של אביגדור גרין, נער שהחל נואם נאומים בעודו בשנות־העשרה שלו.
גרין הצעיר היה ציוני. מדוע ? אולי בגלל הרקע המסורתי המושרש של משפחתו, שקירב אותו לציונות יותר מאשר לבולשביזם. אולי גם מפני שהציונות, אשר סיפקה את התרופה הקיצונית ביותר, משכה את אופיו הקיצוני. כך או אחרת, בעיני בן־גוריון קדמה המהפכה הלאומית תמיד למהפכה החברתית במרחק ניכר מאד.
★ ★ ★
באותם ימים של אי־שקט ופוגרומים ברחבי רוסיה היתה בשורת הציונות לצעירים באירופה המזרחית אחת ויחידה: לכו מזרחה. הוא הלך.