ביום ים־תיכוני שטוף שמש, הגיע גרין הצעיר לחופה של ארץ־ישראל, מול יפו. תיאור חי של חווייה זו ניתן בספרה של מעריצתו, ברכה חבס, ״דויד בן־גוריון ודורו,״ שהוא מעין ביוגרפיה רשמית למחצה. לתיאור זה יש משמעות עמוקה, מפני שיכול היה לבוא רק מפי בן־גוריון עצמו, כפי שזכר את הדברים כעבור שנים רבות וסיפר אותם לכותבת תולדות חייו. הוא מבטא את חווייתם של רבים, ואת כל גישתם למציאות של ארץ ישראל כפי שהיתה.
הנה לפנינו איש צעיר בן שמונה־עשרה, שהוא כבר עסקן ותיק בפוליטיקה הציונית, שחלם ודיבר במשך שנים על ארץ־ישראל, והמתקרב בפעם הראשונה אל חופה, הרואה את יפו על מצודתה וצריחי מסגדיה עולה באופק.
בעיניו ארץ־ישראל היתה ממשית. אך הארץ, אשר היתה ממשית בעיניו, אשר אותה הוא תיאר לעצמו בעיני רוחו — לא היתה ארץ־ישראל האמיתית, ארץ־ישראל של העבר, ההווה והעתיד — אשר לשלושתן לא היה כל דמיון לאותה ארץ־ישראל שהוא עמד לחזות בה בימים הבאים.
ארץ־ישראל של העתיד היתה, בעיניו, ארץ מופלאה של חרות ושוויון ותחייה יהודית; האוּטוֹפיה של הרצל התמזגה עם חזון הסוציאליזם המזרח־ אירופי. ארץ־ישראל של ההווה היתה בעיניו קומץ ישובים מפוזרים ומבודדים, שהקימו מאז שנות ה־80 של המאה שעברה חלוצי העליה הראשונה; המקומות עטורי הגבורה שבהם עמלו פועלים יהודיים ושמרו השומרים היהודיים, אותן דמויות אגדתיות. נוכחותם של חצי מיליון ערבים ניכרה אך במעט בתמונה זו. הם היו מיכשול קטן, שקיומו נתפס רק במעורפל, כמו שהיו השומרונים מיטרד בעיני המתנחלים היהודיים שחזרו מבבל בימי עזרא ונחמיה, לפני קרוב ל־2500 שנה. אך ארץ־ישראל הממשית ביותר, לגבי עולים חדשים כמו דויד בן־גוריון, היתה ארץ־ישראל של העבר, של התנ״ך. בעיניהם התנ״ך חי. זרים אינם מסוגלים כלל להבין עד כמה חי התנ״ך בעיני הציונים ובעיני כל אדם שלמד בבית־ספר ישראלי. אין זה ספר של דת, של ספרות או אף של היסטוריה עתיקה, אלא ספר אקטואלי ביותר, ספר ששואבים מתוכו, ביודעין או בלא־יודעין, הנחיות לטיפול בבעיות היום הדחופות ביותר. הוא קרוב יותר לפוליטיקה האקטואלית של ישראל מאשר החוקה של ארצות־הברית למדינאים אמריקאים או המניפסט הקומוניסטי למנהיגי ברית־המועצות. יתכן שאפשר להשוות את אקטואליותו לספר ״המחשבות של מאו טסה טונג״ לגבי פעילי סין הקומוניסטית.
עולים חדשים כמו בן־גוריון לא התמצאו ולא התעניינו בקורות הארץ מאז מרד בר־כוכבא. נצחון האיסלם, מסעי הצלב, פלישת המונגולים, קרבות