איברהים פחה והמנהיגים המקומיים השונים שלחמו בשלטון העותומני — כל אלה, יחד עם החורבות והמיבנים שהשאירו אחריהם, נראו כבלתי שייכים, בהפרעות סתמיות ואף בלתי חוקיות בהיסטוריה של ארץ־ישראל.
לכל אלה אין מקום בהיסטוריה הנלמדת כיום בבית־הספר הישראלי. היסטוריה זו מלווה את היהודים, שעזבו את הארץ עם חורבן בית־המקדש, וחוזרת עימם לארץ בימי העלייה הראשונה. בן־גוריון לקח חלק פעיל ביותר במחיקת השמות שנולדו בתקופה שבין שני מאורעות אלה, אפילו בכתיב עמים אחרים. שמות המושרשים עמוק בהיסטוריה האירופית מאז ימי אבות הנצרות ונוסעי הצלב, כמו JAFFA וכמו LYDDA, הפכו בשלטים הישראליים, בכתיב לועזי, ל־YAFFO ול־LOD.
ב־1905 היתה יפו עיירה מזרחית ססגונית. תיירים וצליינים שירדו בחופה במשך מאות בשנים נלכדו בשבי קיסמה, הפכו עבדים ליפי המזרח לכל ימי חייהם. מעגן הנמל קלט רק ספינות דייג קטנות. אנשים שבאו לחוץ־ לארץ הועברו מן האוניות לסירות הקטנות במרחק של כמה מאות מטרים מן החוף. על הסירות ניצבו ערבים שריריים וגברתנים, שתימרנו אותן בין סלעי המגור של החוף בעזרת משוטים וקללות ערביות עסיסיות, מן הסוג שהוא גאוות השפה הערבית העשירה.
לגבי צעיר מפלונסק, באו כל אלה כהלם. האם זוהי ארץ האבות, שאל את עצמו דויד גרין. האם זוהי ארץ התחייה היהודית ז וכך מתארת זאת ברכה חבס, בהשראת בן־גוריון עצמו:
״הירידה בחוף יפו, בסירות הערבים הסוחבים ומטלטלין וזורקים אנשים וחפצים בקולי־קולות, בשפה זרה ומוזרה ובתנועות ידים מזרחיות — לא היתה מן הדברים הקלים והנעימים ביותר. אכן, הפגישה הראשונה עם אדמת הארץ לא היתה פיוטית כלל.
״בספרות העלייה השנייה פזורים תיאורים רבים עזי צבעים של הירידה המדהימה בחוף יפו. נוסף על הספנים והסבלים הערביים...
היו מחוסרי העבודה מבלים שעות וימים בנמל, נדחקים ונדחפים בסימטאות יפו הצרות והמלוכלכות...״
זהו, איפוא, הרושם הראשון כפי שנחרת בראשו של בן־גוריון. רושם של תיעוב וגועל מן השפה הגרונית הזרה של הערבים, הריחות הרעים בסימטאות המלוכלכות, החנויות חסרות הזגוגיות, הקקוֹפוֹניה השופעת של קולות מזרחיים. כל זה פגע בעיניו, באוזניו ובנחיריו של צעיר תרבותי מפלונסק.
מה גם שלא היו פועלים יהודיים בנמל ויהודי יפו, הוותיקים והעולים החדשים כאחד, חיו בקרב הערבים.